מלחמת האזרחים הישראלית

במדינות מתוקנות, שנעשות נדירות יותר בעולמנו אחוז השיגעון, נבחרי הציבור משחקים את הפוליטיקה על פי כללים הנחשבים הוגנים לכל הצדדים. האמון הבסיסי שכל אחד מהצדדים המתחרים על השלטון מכבד את הכללים, הוא זה שמחזיק את המדינה הדמוקרטית. תוצאות הבחירות, שבהכרח אינן נעימות לאחד או יותר מהצדדים, אינן מסוגלות להניע חברה דמוקרטית שלא לקבל אותן. זאת משום שמעל למפלגתיות עומד ערך עליון והוא שלומו, טובתו ורווחתו של העם, שלמענו נבחרים מי שנבחרים. ישנה הסכמה רחבה בקרב הדמוקרטיות הנדירות הללו שמנהיגים נבחרים כדי לשרת את טובת הכלל ולא של מגזר מסוים. הם גם נבחרו לשרת ולא לקבל שירות.

בצער רב וביגון קודר הגעתי להבנה שמדינת ישראל כבר איננה מדינה מתוקנת. ה"קלקולים", כפי שבגין המנוח נהג לומר, רבים מכדי שנדבר בהם במסגרת צנועה זאת. איננו יכולים לומר שהמשחק הפוליטי מתנהל על פי כללים הוגנים. איננו יכולים לקבוע שרמת האמון ההדדי בחברה הישראלית משביעת רצון. איננו מתרשמים שפוליטיקאים מכבדים את תוצאות הבחירות. איננו יכולים להבטיח שערך הדמוקרטיה הוא הערך העליון המוסכם על הכלל. איננו יכולים לומר שישנו ערך עליון כלשהו המסוגל לאחד את המחנות סביבו. איננו יכולים לקבוע שנבחרי ציבור רואים עצמם כמשרתים ולא מי שמקבלים שירות. אנחנו נאלצים לומר שערכי המחנאות, המגזריות, המפלגתיות והאנוכיות הם אלילי הכסף ואלילי הזהב של הפוליטיקה הישראלית.

לצורך פשטות הטיעון, נחלק את הפוליטיקה הישראלית לשני חלקים באופן כללי: לקואליציה ותומכיה ולאופוזיציה ותומכיה. לכל אחד מהצדדים טיעון מרכזי בנוגע לבחירות הקרבות ובאות. אנשי הקואליציה, שלא רוצים להפוך לאופוזיציה, טוענים בערך כך: "לא ניתן לאף אחד לגנוב לנו את הבחירות". במילים אחרות, איננו מתכוונים לכבד את תוצאות הבחירות, אם לא ינעמו לנו. אנשי האופוזיציה, שרוצים להיות קואליציה, טוענים בערך כך: "הממשלה תנצל את כוחה להטיית תוצאות הבחירות ותפעל באלימות (בנוסח טראמפ בסוף הקדנציה הראשונה שלו). אם תופעל אלימות, היא תיענה באלימות". אף אחד מהצדדים איננו מוכן להעלות בדעתו שתוצאות הבחירות תהיינה אחרות מאלו שהוא מבקש.

עד לבחירות עצמן, נהיה עדים לתהליך של הסלמה, אם עד עכשיו לא היה מספיק גרוע. הצהרות מנהיגי האופוזיציה לעריפת ראשים של כל המינויים הבכירים ביותר, כמו שירותי הביטחון, המוסד, המשטרה, מבקר המדינה ועוד, דוחפות את ראשי הארגונים הללו, ויש עוד המון כמותם, לגונן על ראשי הקואליציה. תחת האיומים האלה, הם נעשים תלויים יותר ויותר במי שמינה אותם. הם מבינים שנפילת הקואליציה משמעה נפילה אישית שלהם ולכן הם יילחמו למענה. תהליך ההסלמה ניכר גם בין חלקים שונים של הציבור. ערוצי התקשורת השונים עושים כל אשר לאל ידם לייצג את הצד הפוליטי שהם חפצים ביקרו. מתוך כך הם משתלחים אלה באלה ובכל יום מגיעים לשיאים חדשים של מתקפות הדדיות מכוערות למדי.

זה זמן רב שהרחוב הישראלי נמצא בתחתית התהום. השווקים, שהיו תמיד מוקד עלייה לרגל, סגורים בפני נציגי מפלגות שונים. הקללות המיניות, האיומים והחתירה למגע פיזי עם מי שנתפסים כיריבים פוליטיים, מרמזים לנו מה יעלה בגורלנו בחודשים הקרובים. בישראל אין מבוגר אחראי; לא מהממסד ולא מהציבור. בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. כל התנאים כשרים לפתיחתה של מלחמת אזרחים, של מלחמת הכול בכול, של חורבן המפעל הציוני ושל הרס הנס ההיסטורי בדמות מדינת היהודים. במלחמה כזאת, לעולם אין מנצחים. במלחמה כזאת ישנו מפסיד אחד והוא העם היהודי.

אני מקווה שאני טועה, אך אם חלילה תפרוץ מלחמה כזאת, היא תנוצל על ידי כמה אויבים מבית ומחוץ לכלות את זעמם במפעל הציוני. קואליציית הטרור קטאר-איראן-טורקיה, שהדבר היחיד המשותף לה הוא שנאת ישראל, תצטרף לחגיגת החורבן. כמוהם גם הפרוגרסיבים הצבועים מאירופה ומאמריקה, וכן מחבלי "נמות ולא נתגייס" ועוד כל מי שמייחל לחורבן המדינה. הכאוס הצפוי יטביע ביגון שאולה את ישראל ובאיוולתנו נתנדב לצאת לגלות נוספת שֶׁכָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים. ואני תוהה, מה ייכתב במגילת איכה המודרנית על תולדות הסכלות הישראלית, אשר הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ, וְהִגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ.