הבידוד הבינלאומי של ישראל כסוג של מציאות מדומה

כשנוחתים בצד השני של העולם, במקום כמו אוסטרליה – מדינה שמצטיירת בתקשורת הישראלית כעוינת וכזו המוצפת בדיווחים על מחאות ואנטישמיות גואה – האוטומט התודעתי שלנו נכנס מייד למגננה. אתה מגיע דרוך, מצפה לפגוש את "חומת הבידוד" שמפחידים אותנו מפניה. אבל ברגע שפוסעים אל תוך המציאות הבלתי-מסוננת, מסך אי-הוודאות מתפזר ומתפוגג אל מול עינינו.

אוסטרליה היא מקרה בוחן מרתק. מדובר בחברה שמרנית ביסודה, שעברה בשנים האחרונות שינוי עומק ביחסה למיעוטים, לקהילת הלהט"ב ולמהגרים. כשאנו בוחנים את תגובת ההנהגה והציבור המקומי לשיח בהקשר הישראלי, קל לפטור זאת באמירה השחוקה ש"כולם אנטישמים" ופשוט שונאים אותנו. אולם בפועל, המציאות מורכבת יותר: רוב הציבור באוסטרליה פשוט אינו עסוק בנו. למרבה הפלא, אנחנו לא ממש מעניינים אותם.

האנטגוניזם שכן צץ בקרב האוסטרלים נובע לרוב מבורות ומהסיקור התקשורתי המגמתי שמטרתו לייצר כותרות: אירוע אנטישמי נקודתי, פיגוע חריג או כל הפגנה קטנה זוכים לסיקור תקשורתי מנופח. בארץ, אירועים כאלה זוכים כמובן לסיקור משמעותי ובולט כהוכחה ל"בידוד" ול"מצבנו העגום בעולם", וכך נוצר מעין מנגנון של "ביצה ותרנגולת" שמזין את החרדה הישראלית ואת תפיסת העולם שלנו ש"כולם שונאים אותנו".

הדרג המדיני בסידני ובקנברה אינו רואה בישראל אויב, הוא פשוט מתמודד מול הנהגה ישראלית שנתפסת בעיניו כבעייתית ולא צפויה, ככל הנראה תפיסה זו רווחת כיום ברוב הנהגות העולם, למעט אלו המוגדרים "אויבינו האמיתיים".

כדי להתמודד עם המציאות הזו, עלינו להביט היטב במראה. היחס כלפינו בעולם נבנה גם מהאופן שבו אנחנו מנהלים את השיח ואת האסטרטגיה המדינית – שהיא, אם נודה על האמת, כושלת בשנים האחרונות – וגם מהאופן שבו אנחנו מתנהלים כאנשים במרחב העולמי.

אוסטרליה, למשל, היא מדינה נקייה ומטופחת להפליא. קשה למצוא בה בדל סיגריה על הרצפה או אנשים שמעשנים במרחב הציבורי, ולא כל שכן אנשים שצועקים ברחוב. ואנחנו? לפעמים, דווקא הישראליות המוחצנת והמחוספסת שלנו בחו"ל מייצרת לנו את השם הרע במו ידינו.

מנהיגות אמיתית – מדינית וגם אישית – אינה שוקעת לתחושת קורבנות מתמדת של אנחנו והם. היא מבינה שגם אם צריך להישאר ערניים להיבטים אנטישמיים או לסיכונים, יחס פחות נעים בחו"ל נובע לרוב מתפיסה מוטעית ומבורות לגבי מדינת ישראל, ולא בהכרח משנאה אישית אלינו כיהודים או כישראלים.

ההיסטוריה הוכיחה שהדרך לשנות מציאות היא באמצעות מפגש ישיר ואמיץ, כפי שסאדאת ובגין השכילו לעשות בתקופה שבה המצרים היו האויב הגדול ביותר שלנו ולאחר מלחמה עקובה מדם.

לכן, למרות ההנחה המוקדמת שאוסטרליה היא מדינה עוינת עבורנו – ברחובות, במפגשים המקצועיים, בבתי הקפה וגם בשיחות עם ישראלים שחיים כאן, המציאות נראית אחרת לגמרי.

לא נתקלנו בעוינות, לא ברחוב ולא במפגשים הרשמיים. נהפוך הוא נתקלנו בהבעת עניין, הקשבה ולעיתים קרובות גם בהערכה. ישראלי שפגשתי ניסח זאת במדויק: "בסוף, החיים ממשיכים. מי שקובע זה האדם שעומד מולך, ולא המדינה שממנה הוא מגיע".

אחד המפגשים מעוררי המחשבה שחוויתי היה בבית הקפה "Savta Caffe". התיישבתי לשוחח עם ישראלי פעיל בקהילה, כשפתאום ניגש הבעלים, פקיסטני במקור, וחיבק אותו בחום. כששאלתי אותו אם הוא יודע מה פירוש המילה "סבתא", והוא השיב בחיוך: "זה Grandma בעברית". כשרציתי להבין מה הקשר שלו לישראלים, הוא ענה בטבעיות: "אנחנו חברים טובים מאז ומעולם". המפגש הקטן הזה תמצת הכול מבחינתי, בלי גיאופוליטיקה מסובכת, פשוט חיבור אנושי בגובה העיניים.

גורלנו אינו מוכתב על ידי כותרות באמצעי התקשורת השונים, שם ההקצנה תמיד תבלוט, אך אסור שהיא תהיה מראית הכלל ותכתיב את התנהגותנו או את חיינו.

המשקל העיקרי במפגש הבין-אישי והמדיני נשאר בידיים שלנו: איך אנו מדברים ומתבטאים, איך אנו משקפים בסבלנות את המציאות המורכבת שלנו, איך אנחנו מתנהגים בחו"ל כפרטים, וכמו כן בנכונות שלנו לפעול מתוך אמינות ומנהיגות חיובית.

כשהתודעה מתנקה, הבידוד הבינלאומי נחשף כסוג של מציאות מדומה, והדרך לחיבור מחדש נפתחת.