ברית עולם או שותפות עסקית?

ביום החתונה נדמה לרבים שהם נכנסים לגן עדן, אך בשלב כלשהו הם מגלים שלגן העדן הזה יש משכנתה, ילדים שלא רוצים להתקלח, חשבון בנק משותף שמתרוקן תמיד באשמת הצד השני ומחלוקת של הבל בשאלה מי אמור להוריד את הזבל. משום כך עולה שוב ושוב השאלה העתיקה: האם הנישואים הם ברית עולם קדושה או שותפות עסקית?

במשך שנים רבות התלבטו הוגי הדעות אם טבע האדם בנוי לחיות עם אותו בן זוג כל חייו. ז'אן־ז'אק רוסו כתב: "האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא כבול באזיקים". את האזיקים הוא מייצר לעצמו. עמנואל קאנט הביט בנישואים במשקפיים משפטיים יותר, והגדיר אותם כאיחוד המבוסס על זכויות וחובות הדדיות; פחות שירי אהבה, יותר סעיפים קטנים בחוזה. והרב יונתן זקס ניסח הבחנה בין חוזה לברית: "חוזה הוא עסקה, ברית היא מערכת יחסים. חוזה עוסק באינטרסים, ברית עוסקת בזהות ובנאמנות".

בעיניי, לאחר עשורים של עיסוק בדיני משפחה, הנישואים המוצלחים ביותר משלבים בין השניים: הם גם חוזה המתווה איך לחיות ביחד, אך גם ברית המעניקה את הרצון העמוק להמשיך לחיות ביחד.

בני זוג אינם חותמים רק על מסמך משפטי. הם יוצרים ישות חדשה: "אנחנו". המשפט הפורמלי מכיר בשני יחידים נפרדים, אך הברית יוצרת ישות שלישית – הזוגיות.

רבים נוטים לחשוב שנישואים טובים פירושם חיים ללא מריבות, אך זו אשליה. אין זוג שלא רב. החוכמה היא לדעת לריב נכון, שכן הבעיה אינה המחלוקות כשלעצמן אלא הדרך שבה מנהלים אותן.

הסוד נמצא בקו התפר. מי שרואה בנישואים רק אגדה רומנטית, עלול להתאכזב כאשר בן הזוג ישכח שוב את יום הנישואים. ומי שרואה בהם רק מערכת של זכויות וחובות, עלול למצוא את עצמו שותף לתאגיד משגשג לעיתים, עם חוזה מצוין אך בלי ניצוץ בעיניים ובלי פעימות לב.

מניסיוני המקצועי גיבשתי מסקנה פשוטה: זוגיות אינה נכשלת מפני שבני הזוג הפסיקו לאהוב, אלא מפני שהם הפסיקו להשקיע. בספרי "אהבה מחרוז ראשון" כתבתי: הַדֶּרֶךְ הַמּוֹבִילָה לְזוּגִיּוּת מְעוּלָה נִמְ‏צֵאת כָּל הָעֵת בִּסְלִילָה.‏

מנקודת המבט המשפטית, הנישואים הם גם תאגיד כלכלי מורכב אך ללא דירקטוריון ואסיפת בעלי מניות. אין בתאגיד הזה יועץ משפטי שמזכיר לצדדים לתעד כל החלטה ואין הנהלת חשבונות שמפרידה בין "הוצאות תפעוליות" ל"קפריזות".

הסכמי ממון, שהיו בעבר חריגים בנישואים ראשונים, הפכו בשנים האחרונות לתוכנית עסקית של זוגות צעירים. יש בכך פרדוקס מתוק: החתימה מראש על "מה יקרה אם זה ייגמר" מאפשרת לעיתים לזוג להירגע ולהתמקד ב"איך נגרום לזה לא להיגמר". בני זוג מבינים היום שניהול נכון של זוגיות דורש לא רק לבבות מצוירים אלא גם שקיפות פיננסית, הבנה עסקית והגנה על האינטרסים של שניהם.

הריקוד העדין שבין החוזה לברית הוא לב העניין. אם מצמצמים את הנישואים למעין שותפות עסקית קרה ומחושבת המבוססת על זכויות וחובות, מאבדים את הקסם, את החסד ואת הניצוץ המופלא – אותם יסודות הגורמים לשני זרים להחליט שהם מעדיפים להעביר את מסע החיים הקצר הזה יחד, יד ביד, מול סערות הזמן.

אך אם ממזערים את הנישואים לברית רגשית טהורה שמתעלמת מכל היבט מעשי, הזוג יתענג על שירי אהבה שיקריא בזמן שהמינוס בבנק ימריא.

בסופו של דבר, זוהי אולי ההגדרה המדויקת לנישואים טובים: מה שמחזיק את בני הזוג יחד בשמחה ובצער, גם כשמסביב הומה הסער, הוא החוזה. הברית היא שגורמת להם לרצות להישאר. ברוח זאת, שורה נוספת מספרי "אהבה מחרוז ראשון": חוֹכְמַת הַקֵּן אֵינָהּ לְהִתְחַתֵּן עִם מִי ‏שֶׁאֶפְשָׁר לִחְיוֹת אִתּוֹ יַחְדָּיו אֶלָּא עִם מִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת בִּלְעָדָיו.