הכפר הגלובלי? רק עד שריקת הפתיחה

יותר מחודש ישבנו מול הטלוויזיה וצפינו במבוגרים רצים אחרי כדור. מיליארדי דולרים, מאות מיליוני צופים ואין-ספור מומחים שהסבירו למה שיטת ה-4-3-3 היא בעצם משל לחיים. אבל יש דבר אחד שכל טורניר בין-לאומי מוכיח מחדש: הגלובליזציה היא רעיון נהדר – עד שמתחיל משחק.

אין כמו מונדיאל, יורו או אולימפיאדה כדי להזכיר לנו שאנחנו עדיין יצורים לאומיים. לא לאומנים – לאומיים. יש הבדל גדול. הרי גם כשישראל בכלל לא משתתפת, אנחנו מיד מאמצים נבחרת. אבל האם אנחנו בוחרים לפי איכות הכדורגל? הצחקתם.

"אני עם ארגנטינה כי הם אוהבים את ישראל"; "אני נגד ספרד כי…" טוב, הבנתם את הכיוון. פתאום הקשר האחורי הופך למשרד החוץ והחלוץ המרכזי אחראי להסברה. הכדור עגול, אבל המצפון המדיני חד מאוד.

אין זו תופעה חדשה. במשך שנים אנשים קנו (או לא קנו) מכונית בגלל המדינה שבה יוצרה. לא בגלל אמינות, בטיחות או צריכת דלק, אלא בגלל הדגל שעל פס הייצור. היו מי שהחרימו מוצרים והיו אלה שקנו דווקא אותם. ואני לא מתכוון לתומכי ומתנגדי BDS. מתברר שגם הארנק מצביע בבחירות.

אז איפה בדיוק הגלובליזציה שעליה סיפרו לנו? זו שהייתה אמורה למחוק גבולות, להפוך את כולנו לאזרחי העולם ולהשאיר את הדגלים במוזיאונים? כנראה היא הצליחה בעיקר להעביר מפעלים ליבשות אחרות. היא חיברה שווקים, לא לבבות. הטלפון שלנו תוכנן בקליפורניה (ולעיתים מכיל בתוכו רכיבים ישראליים), הורכב בסין ונשלח דרך סינגפור, אבל ברגע שיש משחק, מלחמה או משבר – כל אחד חוזר אוטומטית לשבט שלו.

ואם כבר הסכמנו שאנחנו עדיין טיפוסים לאומיים, למה דווקא בישראל יש מי שמתאמץ לשכנע אותנו שזו תכונה שצריך להתנצל עליה? למה בפוליטיקה, ובמידה מסוימת גם באקדמיה, נדמה שלפעמים עצם המילה "לאומיות" נאמרת כמעט בלחש, כאילו מדובר במשהו מביך? הרי בכל העולם לאומיות היא מצב הצבירה הטבעי של מדינות. הצרפתי גאה בצרפת, היפני ביפן, הארגנטינאי בארגנטינה, והאמריקני אפילו תולה את הדגל על המרפסת בלי לחשוש שיחשדו בו במשהו. רק אצלנו צריך לעיתים להבהיר שלא התכוונת ללאומנות, אלא פשוט ללאומיות.

אולי הגיע הזמן להפסיק להתבלבל בין המושגים. לאומיות היא תחושת שייכות, תרבות, היסטוריה ואחריות למדינה. לאומנות היא תפיסה של עליונות ושלילת האחר. אלה אינם מושגים זהים, בדיוק כפי שפטריוטיות אינה מילת גנאי.

מסתבר שהגלובליזציה הצליחה להפוך את העולם לשוק אחד. היא מצוינת בהעברת סחורות, כסף ורעיונות, אבל הרבה פחות בהעברת רגשות, זיכרון ושייכות. ובסופו של דבר, כשמתחיל משחק, מתרחש משבר או מתנגן המנון – כמעט כולנו חוזרים אל אותו מקום ישן ומוכר: הדגל שלנו.