המאמר הזה נכתב בעקבות התמונות והעדויות על השפלתם של רופאים ואחיות ערבים, כאילו עצם היותם ערבים מטיל ספק באופן שבו טיפלו בחייל צה"ל. דווקא האנשים שעוסקים יום-יום בהצלת חיים, יהודים וערבים כאחד, נדרשו לפתע להוכיח את נאמנותם. האירוע הזה החזיר אותי אל כמה שורות ממגילת העצמאות.
נסו לרגע תרגיל קטן: מחקו ממגילת העצמאות את התאריך ואת חתימותיהם של בן-גוריון וחבריו, ופרסמו ברשתות החברתיות רק את הפסקה הבאה: מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין […] תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות […] ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". עכשיו שאלו את עצמכם מי לדעתכם היה כותב את המילים הללו היום? ולאילו תגובות הוא היה זוכה?
יש משהו מטריד באפשרות שטקסט שנכתב כמסמך המכונן של מדינת ישראל עלול להיקרא היום בחוגים מסוימים, רבים מדי, כמניפסט של השמאל. לא משום שהמגילה השתנתה – אנחנו השתנינו. קל לומר שמדינת ישראל התרחקה ממגילת העצמאות, אלא שהטענה הזאת פשוטה מדי. ישראל מעולם לא הגשימה במלואם את העקרונות שעליהם הכריזה. בשנותיה הראשונות התקיים ממשל צבאי על אזרחיה הערבים, והחברה הייתה רחוקה משוויון בין יהודים לערבים, בין נשים לגברים ובין קבוצות חברתיות שונות. מגילת העצמאות לא הייתה תיאור מצב קיים, היא הייתה הצהרת כיוון. וזה בדיוק מה שהופך את הרגע הנוכחי למטריד כל כך.
חברה יכולה לחיות שנים רבות בתוך הפער שבין האידיאלים שלה לבין המציאות. אפשר להפלות ובכל זאת לדעת ששוויון הוא היעד; אפשר להיכשל בהגנה על חופש הביטוי ובכל זאת להסכים שזהו ערך יסוד; אפשר גם לחיות בתוך סכסוך לאומי קשה ועדיין לדעת שאזרחות אינה מבחן נאמנות אתני.
הסכנה מתחילה ברגע שאנחנו מפסיקים להתווכח על המרחק מן האידיאל ומתחילים להתווכח על עצם הלגיטימיות של האידיאל.
האזרחים הערבים הם אולי המבחן הקשה ביותר של ההבטחה הזאת. קל לדבר על שוויון באופן מופשט. קשה יותר לקבל את מלוא משמעותו כאשר האזרח השווה לי הוא ערבי, כאשר שפתו אחרת, כאשר הנרטיב הלאומי שלו שונה משלי, ולעיתים אפילו כאשר עמדותיו מכעיסות אותי. אבל בדיוק לשם כך נכתב במגילת העצמאות "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור". שוויון המוענק רק למי שחושב כמונו, מזדהה עימנו ומוכיח שוב ושוב את נאמנותו – איננו שוויון.
רופא ערבי שמטפל בחייל פצוע לא צריך לזכות באזרחותו מחדש בזכות הטיפול המסור, ואחות ערבייה לא צריכה להציג קבלות על נאמנותה כדי להיות זכאית לכבוד. השאלה אם אזרחי ישראל הערבים "הוכיחו את עצמם" מאז שבעה באוקטובר איננה שאלה לגיטימית; עצם הצגתה במונחים האלה צריכה להטריד אותנו. אזרחות שווה אינה פרס על התנהגות טובה.
מגילת העצמאות מעניינת דווקא מפני שמנסחיה לא כתבו אותה בשעה נינוחה. היא נוסחה בתוך מלחמה, בצל איום קיומי ומחלוקת עמוקה. ובכל זאת, דווקא ברגע ההוא הם בחרו לכתוב "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה".
אפשר להתווכח עד כמה עמדו מייסדי המדינה עצמם בהבטחה הזאת, ואפשר להתווכח כיצד יש לפרש אותה היום. אבל השאלה החשובה איננה אם ישראל של היום דומה למדינה שעליה הכריזו ב־1948 – היא מעולם לא דמתה לה לחלוטין. השאלה הקשה יותר היא האם אנחנו עדיין רוצים שהיא תשאף להיות כזו.
3 תגובות
פרופ שמעוני, קל לי מאד להזדהות עם המסר המרכזי של טיעונך כאשר מניחים את מגילת העצמאות כמודל היחיד הנשאף -עליו נסוב הדיון על שיוויון אזרחי. אלא שהמציאות מחייבת אותנו לבחון את מידת התאמת עקרונות המגילה בהתחשב בטובת הכלל ולא רק בזכויות הפרט. לדוגמא- מערכת החינוך. אם במגזר הערבי תתבסס תוכנית הלימודים על עקרונות הג'יהאד כפי שקיים בכול מדינות האיסלם סביבנו, המדוקלם במסגדים ובמדרשות, ואלפי צעירים ערביי ישראל חשופים היום לכך באוניברסיטאות בגדה, ברצועה ובירדן וכו- כי אז ישראל אינה יכולה להרשות עצמה להתיר מערכת חינוך בה היהודים מושווים לקופים וחזירים שאחת דתם למות (כדברי הנביא). זו גם הסיבה שישראל מונעת פתיחת אוניברסיטה איסלמית בישראל חרף בקשות חוזרות ונישנות של המנהיגות הפוליטית הערבית..
וכך צריך להיות לגבי תכנית הלימודים במגזר החרדי- אם שם ילמדו "נמות ולא נתגיס"- גם כאן על המדינה להתערב כדי להבטיח שוויון בנטל החשוב לא פחות, ומקומו נפקד ממגילת העצמאות? תקן אם אני טועה.
ברוך- מה שנפקד מדברי הקודמים היא הערכתי המלאה לציבור הערבי העובד במסירות מופלאה בשרות הרפואי על כול גווניו. אני חושד שאירוע ביח רמב"ם מקורו במקרה הטוב באי הבנה מאשר התנכלות לחייל פצוע. נכון שהשיח בערבית השגור בינהם לא נעים גם לאורחים ולא רק למטופלים , כפי שהרוסית המדוברת בין אנשי הרפואה שהיא שפפתם מלידה ובכול זאת- יש מקום להידברות איתם בגלל הרגישות בעת מלחמה
שימו לב שבמלחמות האחרות מול כל החזיתות ערביי ישראלממש היו מחוץ לעניין. יש כנראה מי שרוצים דוקא להביא למשבר עם הערבים בארץ