כשכל התוכניות משתנות ברגע

מה הייתם עושים אם מחר בבוקר הכול היה משתנה? לא "משתנה" במובן של החלפת תמונת פרופיל ברשת או מעבר מקפה שחור לאספרסו. אלא שינוי אמיתי: מפטרים אתכם, המקצוע שלכם נעלם, או שהבוס מודיע שבמקומכם הגיע AI בשם "דני 4.0", שלא מבקש העלאה, לא יוצא להפסקת סיגריה ולא מתלונן על המזגן.

זה כבר קורה כאן ועכשיו. מקצועות נעלמים, אחרים נולדים, והעולם משתנה בקצב מסחרר; פעם הספקנו בקושי להבין איך מפעילים את הווטסאפ, היום אפילו הווטסאפ כבר מציע לנו ניסוחים מוכנים, מתקן לנו שגיאות כתיב וממליץ אם כדאי בכלל לענות.

כשמביטים לאחור, ההיסטוריה מראה שזה קרה שוב ושוב. המהפכה החקלאית הפכה ציידים-לקטים לחקלאים; המהפכה התעשייתית הפכה בעלי מלאכה לעובדי ייצור במפעלים; המחשב העלים מקצועות שלמים, אך יצר חדשים. פעם, למשל, היה תפקיד שנקרא "מפעיל מרכזייה"; היום יש "מנהל תוכן דיגיטלי", כלומר אדם שתפקידו הוא לשכנע את העולם שסרטון של חתול חובש כובע הוא אסטרטגיה עסקית מבריקה.

אלא שהשינויים הגדולים באמת לא תמיד מגיעים מהעולם או מהטכנולוגיה. לפעמים הם נוחתים עליך אישית, בלי הודעה מוקדמת ובלי אפשרות ללחוץ על כפתור "דלג".

חוויתי את הטלטלה הזו באופן אישי בגיל 19. נפצעתי במהלך השירות הצבאי, והייתי צריך לשנות הכול. לא קצת לחשב מסלול מחדש, לא לעדכן קורות חיים – אלא להחליף מסלול חיים. פתאום, ברגע אחד, לא יכולתי לקרוא. פתאום, כאדם עיוור, הבנתי שמסלולי הקריירה שדמיינתי לעצמי כנער – רופא, ביולוג, ואולי עוד כמה חלומות שנשמעו אז טבעיים לגמרי – ירדו לחלוטין מהפרק. הרי עזבו לרגע את השאלה איך לומדים רפואה, איך לכל הרוחות ניגשים לבחינה הפסיכומטרית בעל פה כשאינך רואה את דפי השאלות?

וזה רגע קשה. כי כשנלקחת מאיתנו האפשרות לעסוק במשהו, לא נעלם רק המקצוע הפוטנציאלי; נעלמת גם התמונה שציירנו לעצמנו לגבי העתיד. מי נהיה עכשיו? מה נעשה? ואיך לעזאזל מסבירים להורים שבמקום להיות רופא, אתה עכשיו "בוחן אפשרויות"? כמוני יש כיום אלפי נכי צה״ל חדשים, שחלקם יתמודדו בדיוק עם הצורך הקשה הזה שיחייב אותם להחליף מקצוע או לבנות מחדש תוכניות אחרות לחיים.

ומתוך המקום הזה אני מתבונן בסטודנטים ובסטודנטיות שלי. לא מעט מהם רוצים ללמוד עבודה סוציאלית. כן, עבודה סוציאלית. קשה שלא לתהות מה מניע אדם צעיר לבחור במקצוע שמבטיח לו מראש מקום של כבוד בתחתית טבלת השכר בארץ. מקצוע שבו אתה נדרש להחזיק במו ידיך את קצוות החברה כדי שלא תתפרק, ובתמורה מקבל תלוש משכורת שנראה שהוא מבקש סליחה על עצם קיומו.

נראה שלהם הפתרונות, או שהם פשוט גילו משהו שאני לא יודע: שלא כל מקצוע נמדד רק בשכר, במעמד חברתי או בכמות הלייקים בלינקדאין. אולי הם מבינים שלפעמים משמעות היא גם מקצוע. אולי הם מבינים את הערך העמוק שיש בלעזור לאדם אחר לעמוד על הרגליים, גם אם חשבון הבנק האישי שלהם נשאר קצת בישיבה.

זהו, ככל הנראה, שיעורו החשוב של השינוי. הוא אומנם לא תמיד שואל אותנו אם אנחנו מוכנים, אבל הוא כן נותן לנו בתמורה הזדמנות לגלות כוחות ויכולות שלא ידענו שקיימים בנו. לפעמים דרך אחת נחסמת לחלוטין רק כדי שנשים לב לדלתות אחרות שהיו פתוחות שם תמיד, ולפעמים צריך פשוט להיתקל בקיר חסום כדי להבין שממש לידו יש דלת – או לפחות חלון.

הבינה המלאכותית אכן תמשיך לטלטל את שוק התעסוקה, העולם ישתנה, אנשים רבים יפוטרו, ילמדו תחום אחר, ויידרשו להמציא את עצמם מחדש. אבל כל עוד נשארו לנו סקרנות, הומור ורצון להמשיך ללמוד, לעולם לא נהפוך ללא רלוונטיים.

ובמקרה הגרוע ביותר – תמיד אפשר לפתח מקצוע חדש: "יועץ אנושי לאנשים שפוטרו על ידי רובוטים". נראה לי שצפוי לזה עתיד מזהיר.