מזון לנשמה

אנחנו לא פונינו מהבית במלחמה. כתושב הגליל העליון, זו הייתה נחמה בפני עצמה. קשה היה לנו אפילו לנסות לדמיין תקופה כה ארוכה של עזיבה ושהייה מחוץ לבית. מה עושים עם בעלי החיים? עם ילדה שמסיימת י"ב? עם הסוסה ההריונית? ומה עם החרדה המתלווה לדברים שנותרים מאחור – עבודה, חברים ועוד? כל אלה אומנם נחסכו מאיתנו, אבל חווינו שנה ומשהו רועשות למדי. בומים בלתי פוסקים, סוללות תותחנים וMLRS- (בפעם הראשונה שהם ירו, כולנו נשכבנו על הארץ. היינו בטוחים שפצצת אטום נפלה לנו על הבתים), גיחות סביב השעון של מטוסינו וכוחותינו, אזעקות רבות וריצה למקומות "בטוחים" (בליווי עדר חיות מפוחדות ומייללות). בקיצור, שמייח.

לאחר תקופת הסתגלות ארוכה לתנאים החדשים ולהתמודדות עם חרדות, נתקבעה לה סוג של שגרה. אנחנו "מוכנים ודרוכים", אך רובינו, כאזרחים, לא עשינו הרבה. ולפתע, הילדה שלפני גיוס ואשתי הודיעו לי כי "חמ"ל נשים מבשלות גליל עליון עומד להיפתח בביתנו". החמ"ל הראשי בקיבוץ להבות הבשן כרע תחת העומס מפני שבאזור שלנו שהו חיילים רבים, שרובם אכלו מנות קרב. נשים טובות ויקרות זיהו את הצורך בזריקת עידוד בדמות אוכל ביתי, וההזמנות מהרס"פים התחילו לזרום. הירקות והסחורה מוקמו אצלנו במרפסת. ולפתע החל צבא קטן של נשים חרוצות ועמלות להיכנס ולצאת כשבידיהן "פרודוקטים". רמי לוי – זהירות. מאחוריך! לוקחות מצרכים, שנרכשו בכספי תרומות, רצות הביתה לבשל, בין העבודה, הסידורים, האזעקות, הבומים… החיים ה"רגילים". מבלי לשים לב התווספו לכל אישה 20–30 פיות להאכיל. והן – לא מתרגשות, העיקר שיהיו מספיק מנות. ושאף אחד לא יישאר רעב.

אני צופה על המתרחש מהצד. הנשים מאושרות. חברויות חדשות ואמיצות נרקמות ביניהן. הן אוספות על הדרך מזאת ומזאת. מחליפות מתכונים. רצות לקנות מה שחסר. דיונים ארוכים על בישול ארוך, צליית עופות, הכנת קוסקוס וסלטים. וגם אם נוספו 200 חיילים להאכיל מעכשיו לעכשיו, תוך 10 דקות הן מעמידות סירים, חותכות סלטים. היסטריה. לשאלתכם מה אני עשיתי בזמן הזה? לא הרבה. הוּרדתי לדרגת סבל משנה שמעמיס ופורק סחורות, זורק קרטונים, שוטף כלים (המון המון כלים) ובעיקר מנסה לא להפריע לאף אחת בביתי לעשות את כל הטוב הזה.

ולקראת סוף השבוע – מלחמה זה כלום לעומת המבצע המפואר: לשעה שנקבעה מראש הן מגיעות עם האוכל המוכן – בשר מפורק, גולש, קציצות, סלטים, חלות, מרקים, דגים, עוף והעיקר, הרבה הרבה חריף כבקשת החיילים שחולמים על אוכל של אימא. שהוא כמו חיבוק של אימא. שהוא כמו להיות בבית. האוכל מועבר מייד בהסעה שיוצאת מביתי הקט לחמ"ל הראשי ומשם באים הרס"פים לאסוף את כל המעדנים לחיילים רעבים שנכנסו ללבנון או הרגע יצאו להפוגה קצרה. לאחרונה הן הפכו לחברה בינלאומית של ממש – מאכילות חיילים בישראל, בלבנון ועכשיו גם בסוריה.

שערים נפתחים, נסגרים, סירים מהבילים, כלבים נובחים, מרקים נישאים בזהירות לצי קטן של מכוניות פרטיות של אנשים טובים שהתנדבו לשנע. אין מקום ברכב? מייד מגייסים מכונית נוספת. הכול מועמס ואז… שקט – הנשים נרגעות, כל ה"ילדים" יקבלו אוכל חם של בית. אף אחד לא יישאר רעב. אושר. במונחים של מלחמה, כן?

תחושת הסיפוק של הנשים שגם הן תורמות למאמץ המלחמתי הייתה ניכרת. וכאשר קיבלנו שוב ושוב סרטוני ווטסאפ מחיילים ומילואימניקים עם דמעות בעיניים, אשר יושבים סביב שולחנות אוכל ומודים לנשים השונות על המאמץ ועל האוכל הטעים, אני חייב לומר שגם עיניי התלחלחו בדוק קטן. איזה עם מטורף אבל קסום יש לנו. נשים גיבורות. עם ישראל חי.