מועצת השלום: הזדמנות לשינוי או סיכון?

ב־19 בפברואר 2026 התקיימה במכון השלום בוושינגטון הישיבה המבצעית הראשונה של גוף חדש: "מועצת השלום" (Board of Peace). חברי המועצה הם ראשי מדינות, שרים, קציני צבא ובכירים מהעולם הפיננסי. "מועצת השלום" אינה סוכנות של האו״ם, אינה קואליציה צבאית ואף לא בנק פיתוח, אלא היא שילוב של שלושתם; זהו גוף בעל הון, מעמד משפטי ותוכנית פעולה.

את הטון בישיבה קבע נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, במשפט שזיקק את רוח המהלך כולו: "מעט מאוד דיבורים. הכול מעשים", דהיינו לא עוד תהליכים מדיניים מתמשכים, לא עוד ועידות, אלא תכנון ויישום. עבור ישראל זהו שינוי משמעותי: מעבר ממסגרת בינלאומית המקדשת נוהל ולגיטימציה, למסגרת שמעדיפה תוצאות בשטח.

עזה לא הוצגה כסוגיה פוליטית אלא כזירת יישום. המתווה שנחשף מציג מארג אחד שבו ביטחון, הון ומעבר שלטוני נשזרים יחד: כוח ייצוב בינלאומי המחולק לגזרות, רשות פלסטינית זמנית הכפופה לסדרי עדיפויות ביטחוניים, פירוז מלא כתנאי לשיקום, קרן שיקום שתנוהל דרך הבנק העולמי והתחייבות אמריקאית של עשרה מיליארד דולר.

מנקודת מבט ישראלית, זהו אולי השינוי המבני העמוק ביותר מאז הסכמי אוסלו. במשך שנים טענה ישראל שאין היתכנות לשיקום ללא שליטה ביטחונית אפקטיבית, והנה, לראשונה, גורם בינלאומי מרכזי מציב פירוז כתנאי מוקדם ולא כתוצאה עתידית של תהליך מדיני.

הניגוד למודל הישן חד. במשך עשורים נוהלה עזה באמצעות מנגנוני האו״ם – סיוע הומניטרי, כנסי תורמים וסוכנויות כמו אונר״א. המערכת הזו אומנם הקלה על מצוקה אזרחית, אך היא גם שימרה מציאות ביטחונית בלתי פתורה: מעמד פליט תורשתי, היעדר אחריות שלטונית והפרדה בין סיוע לבין פירוז. התוצאה הייתה ניהול משבר מתמשך, לא פתרון.

"מועצת השלום" פועלת לפי היגיון אחר: אין הפרדה בין ביטחון לשיקום, ואין שיקום ללא שינוי מבני של הריבונות בפועל. עבור ישראל זו הזדמנות להכרה בינלאומית בכך שהבעיה בעזה אינה רק הומניטרית, אלא בראש ובראשונה ביטחונית וממשלית, אך מנגד קיים גם סיכון: ישראל אינה עוד הגורם המנהל הבלעדי, אלא היא שחקנית במערכת רחבה שבה כסף, רשתות והשפעה בינלאומית משחקים תפקיד מרכזי.

העובדה שהמועצה נשענת על חסינות משפטית אמריקאית, ופועלת במסגרת הרשות המבצעת בארצות הברית ולא תחת מוסדות האו״ם, מעניקה לישראל יתרון מובהק: צמצום התלות במנגנונים רב־צדדיים עוינים, ויותר השפעה אמריקאית ישירה. עם זאת, המשמעות היא גם תלות גבוהה ברצון הבית הלבן ובאישיות העומדת בראשו.

וזו אולי הנקודה הבעייתית ביותר. המועצה בנויה סביב פרסונליזציה חריגה. יושב־ראש "מועצת השלום", נכון להיום, הוא טראמפ. והוא יהיה צומת הכרעה מרכזי בכל שלב: הקמה, תפעול ואפילו פירוק. אין כאן רב־צדדיות מבוססת כללים, אלא מבנה שבו כוח זורם דרך אדם ורשתותיו. לישראל, שמכירה היטב את היתרונות והחסרונות של דיפלומטיה אישית מול נשיאים אמריקאים, מדובר בחרב פיפיות.

גם מודל המימון מעורר שאלות כבדות משקל עבור ישראל. בניגוד לאו״ם, המועצה נשענת על תרומות וולונטריות והון ציבורי־פרטי. תורמים גדולים זוכים למעמד ולהשפעה מורחבים. המשמעות היא שמדינות המפרץ, קרנות ריבוניות ושחקנים פיננסיים גלובליים עשויים להשפיע על סדרי העדיפויות בשיקום עזה. ישראל תצטרך לפעול בסביבה שבה כסף קונה השפעה ולא רק לגיטימציה.

על הנייר, רק מדינות חברות ב"מועצת השלום". בפועל, שכבת הביצוע מאוישת בדמויות מהאליטות הגלובליות וביניהן טוני בלייר, ג׳ארד קושנר ואג׳אי באנגה. ישראל תידרש לפעול בצורה מתוחכמת מול אליטות גלובליות שאינן מייצגות אינטרסים לאומיים מובהקים, אלא מביאות עימן רשתות, הון ויכולות ביצוע ממשיות.

בסופו של דבר, "מועצת השלום" אינה רק סיפור על עזה. היא מבטאת שינוי עמוק באופן שבו מתארגן הממשל הבינלאומי: פחות מוסדות, יותר פלטפורמות; פחות קונצנזוס, יותר ביצוע. עבור ישראל זו הזדמנות לשינוי פרדיגמה, אך בו בזמן גם אתגר. הצלחת המודל עשויה לייצר מציאות ביטחונית יציבה יותר בדרום, אולם כישלונו עלול להוליד מסגרת בינלאומית עוצמתית, אך בלתי נשלטת.

עזה היא נקודת המוצא. ישראל היא אחד המבחנים המרכזיים של הניסוי.