מדינות ערב מחכות לבחירות בישראל

מדינות ערב אינן מצפות להתקדמות בזירה הפלסטינית לפני הבחירות בישראל. חוסר האמון בהנהגה הישראלית ובהנהגה הפלסטינית מלווה את האזור כבר זמן רב, אך הבחירות המתקרבות מכניסות אותו למצב חדש של המתנה פעילה. כל הצדדים ממתינים לראות איזו ממשלה תקום בישראל ומה יהיה יחסה לסוגיה הפלסטינית, תוך שהם מנסים למנוע הידרדרות בשטח. אלא שבזמן שהמזרח התיכון כולו עסוק במלחמה עם איראן ובהסדרים המתגבשים בסוריה ובלבנון, מדיניותה של ישראל בגדה המערבית מחזירה את הזירה הפלסטינית שוב ושוב למרכז תשומת הלב האזורית.

תמונה זו עולה ממחקר שנערך במסגרת "תמרור-פוליטוגרפיה", שבחן 388 הצהרות ברבעון האחרון ועוקב באופן שיטתי אחר התבטאויות של מנהיגים ומוסדות רשמיים בשמונה מדינות ערביות: מצרים, ירדן, סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות, בחריין, לבנון וסוריה.

סדר היום האזורי מאפשר למדינות להפנות בינתיים את תשומת ליבן לזירות אחרות. בסוריה ובלבנון מתנהלים תהליכים הנוגעים להסדרים ביטחוניים, לריבונות המדינה ולמערכת היחסים העתידית עם ישראל. מדינות המפרץ עסוקות במלחמה עם איראן, באיום על חופש השיט במצר הורמוז ובהשלכות הכלכליות של האי-יציבות. אלה סוגיות מיידיות הנוגעות לביטחון הלאומי, להכנסות מאנרגיה וליציבות המשטרים, ולכן הן דוחקות את הזירה הפלסטינית למקום משני.

אולם המחקר מצביע על כך שההמתנה לשינוי פוליטי בישראל ובהנהגה הפלסטינית מופרת שוב ושוב בשל ההתפתחויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. דווקא בשעה שבה התנאים האזוריים היו עשויים להרחיק את הסוגיה הפלסטינית מסדר היום, המדיניות הישראלית ביו״ש הובילה להסטת תשומת הלב בחזרה אליה. האלימות הגואה בגדה עומדת במרכז הדיון בעולם הערבי ומייצרת שורה של גינויים, גם מצד המדינות הידידותיות ביותר לישראל באזור. לכך מצטרפים חקיקה ומהלכים מנהליים הנוגעים לשליטה הישראלית בשטח, הרחבת ההתנחלויות, קידום תוכניות בנייה באזור E1, פגיעה במקומות הקדושים וצעדים הנתפסים כהכנה לסיפוח או כסיפוח דה-פקטו. ברבעון האחרון עקף היקף ההתייחסות הערבית לגדה המערבית אפילו את היקף ההתייחסות לעזה, לראשונה מאז 7 באוקטובר.

ממצא זה משמעותי במיוחד לנוכח התחרות החריפה על תשומת הלב האזורית. המלחמה עם איראן נוגעת ישירות לביטחונן ולכלכלתן של מדינות המפרץ, וההתפתחויות בסוריה ובלבנון עשויות לעצב מחדש את מאזן הכוחות האזורי. למרות זאת, צעדים ישראליים בגדה מצליחים לקטוע את העיסוק בזירות הללו ולייצר מחדש מכנה משותף ערבי ומוסלמי סביב הסוגיה הפלסטינית. במובן זה, ישראל עצמה היא שמונעת מן הזירה הפלסטינית להידחק לאורך זמן לשולי סדר היום.

בתוך מצב ההמתנה מתקיימת חלוקת תפקידים ברורה. מצרים ממשיכה לעסוק במנגנוני הניהול והשיקום של עזה; סעודיה מחזקת קואליציות ערביות ומוסלמיות המהוות משקל נגד לישראל בזירה המדינית, ולעיתים אף בזירה הביטחונית; ירדן ממשיכה להיות הדוברת המרכזית בנושאי הגדה המערבית, מזרח ירושלים והמקומות הקדושים; קטאר עוסקת בעיצוב ובהדהוד הנרטיב הפלסטיני ברובד התודעתי; ואיחוד האמירויות מאזנת בין יחסיה עם ישראל לבין הקווים האדומים שהיא מציבה בכל הנוגע לכוונות סיפוח בגדה ולשינוי הסטטוס-קוו בהר הבית. המדינות מחזיקות ערוצי השפעה, מספקות סיוע ומתאמות עמדות, אך שומרות את עיקר ההון המדיני שלהן לתקופה שבה ישובו לזהות כתובת פוליטית בישראל.

הפער בין ההמתנה המדינית לבין ההתעוררות סביב אירועים בגדה מסביר את האופי המקוטע של התגובה האזורית. מדינות ערב ממעטות להציג יוזמות חדשות או לקרוא לחידוש המשא ומתן. במקום זאת, הן מפרסמות גינויים חריפים ומתאמות הצהרות משותפות, בין היתר בשל העלות הנמוכה של צעדים אלה. מבחינתן, ההמתנה לבחירות מאפשרת להימנע מעימות רחב עם ישראל ולשמור על האפשרות לפתוח בעתיד דף מדיני חדש, בעוד שהתגובות הנקודתיות מסמנות כי ההמתנה אינה מעניקה לישראל חופש פעולה בלתי מוגבל.

הבחירות בישראל הפכו לנקודת זמן אזורית משום שהן מספקות למדינות ערב סיבה לדחות הכרעות ולהמתין בתקווה זהירה לשינוי. עד אז הן ימשיכו לנהל את הקיפאון ולהפנות את עיקר תשומת ליבן לאיראן, לסוריה וללבנון, אך המדיניות הישראלית בגדה ובמזרח ירושלים היא שתקבע אם הזירה הפלסטינית תישאר בשוליים או תשוב פעם אחר פעם למרכז סדר היום האזורי.