פרשת "כי תצא", שנקראה בשבת, מבליטה ערך חשוב שאיננו מוזכר תכופות כשלעצמו ביהדות: אכפתיות; או, על דרך השלילה – האיסור להתעלם.
כך למשל כאשר אדם נתקל באבֵדה: "לא תראה את שור אחיך או את שֵׂיוֹ נדָחים והתעלמת מהם…" (דברים כב, א). התורה אינה מסתפקת בציווי לעשות את המעשה הנכון – להשיב את האבדה. היא מקדימה לכך דרישה פשוטה לכאורה, אך עמוקה מאוד: אל תתעלם. תראה. שים לב. שיהיה לך אכפת.
וזה איננו מקרה יחיד. "כי תפגע שור אויבך או חמורו תעה – השב תשיבנו לו"; "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו… עזֹב תעזֹב עמו" (שמות כג, ד–ה). אפילו כאשר מדובר ב"אויבך" או ב"שונאך" אין התורה מתירה לנו להסתתר מאחורי האיבה. האחריות המוסרית מתחילה ביכולת לראות את מצוקתו של האחר באשר הוא – ולא להסיט את המבט.
אבל כאן מגיע, בעיניי, החלק הרלוונטי במיוחד למציאות הישראלית.
העוולות המיוחסות לקבוצות של "נערי הגבעות" מופנות רובן ככולן כלפי תושבים פלסטינים – בני אדם שאינם יהודים, אינם אזרחי ישראל ובוודאי אינם חלק מן הקבוצה שהזהות הציונית-דתית רגילה לראות כ"עמנו". מדובר, בין היתר, בהשתלטות על קרקעות, בהשחתת רכוש, בהצתות, בגניבות ובאלימות שלעיתים כרוכה בזוועות של ממש.
דווקא משום כך ראוי להזכיר פסוקים אחרים בתורה: "וגֵר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ). "וגר לא תלחץ… ואתם ידעתם את נפש הגר" (שמות כג, ט). ובויקרא: "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך" (ויקרא יט, לג–לד). ודברים י (יח) אף מנסח זאת באופן חריף יותר: "כי ה' אלהיכם… עושה משפט יתום ואלמנה, ואוהב גר… ואהבתם את הגר".
אין צורך להתפלפל בשאלה אם ה"גר" המקראי זהה במדויק לפלסטיני בן ימינו. הוא כמובן איננו. אבל העיקרון המוסרי שהתורה מציבה הוא ברור: הגנת החלש והימנעות מהתעמרות אינן חובות המוגבלות למי ששייך לקולקטיב שלנו. להפך. דווקא כלפי מי שאיננו "משלנו" נבחנת ביתר שאת היכולת המוסרית שלנו.
ומכאן השאלה הקשה: מה אנחנו עושים כאשר אנו רואים את המתרחש?
האם אנחנו מְגַנים? האם אנחנו מתערבים? האם המדינה אוכפת את החוק? האם מנהיגים פוליטיים, רבנים ואנשי ציבור אומרים באופן חד וברור "זה אסור"? או שמא, במקרים רבים מדי, אנחנו מתרגלים. מתעלמים. מסבירים. מוצאים נסיבות מקילות. אומרים "הם צעירים", "הם קומץ מועט", "הם מגינים על ארץ ישראל", או פשוט – "זה לא הזמן לעסוק בזה".
אבל פרשת "כי תצא" אומרת לנו בדיוק את ההפך: זה כן הזמן. תמיד זה הזמן כאשר אדם נפגע, רכוש נהרס או נעשה עוול.
וזה אולי הדבר המדאיג ביותר בתופעת נערי הגבעות: לא רק האלימות עצמה, אלא הסכנה של שחיקת הרגישות שלנו כלפיה. חברה מוסרית איננה חברה שאין בה בכלל עבריינים, קיצונים או אנשים אלימים. חברה מוסרית היא חברה שבה מעשה כזה עדיין מעורר בה זעזוע; חברה שאינה מוכנה להתרגל אליו.
ראוי לומר ביושר: ההתפרעויות בשטחי יהודה ושומרון אינן עוברות ללא תגובה אזרחית. קיימות בישראל קבוצות של פעילים ופעילות – כמעט תמיד רק מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית – שמגיעות לשטח, מלווֹת חקלאים ורועים פלסטינים, מנסות להרתיע תוקפים, מתעדות אלימות ומוֹחות נגדה. "רבנים לזכויות אדם" מפעילה נוכחות מגינה וליווי של רועים וחקלאים פלסטינים ו"עומדים ביחד" מפעילה פעילי "משמר סולידריות" במקומות שבהם נשקפת סכנה מאלימות מתנחלים.
אבל דווקא כאן מצויה בעיניי הבעיה העמוקה ביותר: המחאה נגד העוולות הללו אינה צריכה להיות רק נחלתם של "השמאלנים". היא צריכה להיות נחלתו של הציבור כולו. ובעיקר – ודווקא – של הציבור הציוני-דתי, זה השפוי, המתהדר בצדק במחויבותו ליהדות, להלכה, למסורת ולערכים.
שהרי אם התורה דורשת מאיתנו להשיב אבדה של אחינו ולעזור אפילו לחמורו של שונאנו; אם היא מצווה עלינו שלא להונות את הגר ואף "לאהוב" אותו; אם היא מזכירה לנו שוב ושוב שלא לעמוד מנגד – כיצד אפשר להשאיר את המאבק על קיום הערכים הללו בידי קומץ פעילים מן השמאל?
אפשר לחלוק על השקפת עולמם הפוליטית. אפשר להתנגד לעמדותיהם בנושא הסכסוך. אבל כאשר הם אלו שעומדים בין אדם חלש לבין מי שתוקף אותו – הם, לפחות באותו רגע, מממשים עיקרון יהודי בסיסי של אי-התעלמות.
וזה צריך להטריד במיוחד את הציבור הציוני-דתי. לא את הציבור המשיחי, שכבר קבע לעצמו היררכיה אחרת של ערכים, אלא את אותו חלק בציונות הדתית שמאמין שיהדות היא בראש ובראשונה מערכת של מחויבות מוסרית – ולא רק של זהות, טריטוריה וריבונות.
פרשת "כי תצא" מזכירה לנו שהמבחן איננו רק מה אנחנו עושים. הוא גם מה אנחנו מוכנים לראות – ומה אנחנו בוחרים שלא לראות. מתי אכפת לנו ומתי אנו מתעלמים. ואולי זו השאלה שעלינו לשאול את עצמנו דווקא עכשיו: כאשר הנפגע איננו "משלנו" – האם עדיין אכפת לנו? האם מותר לנו, לכולנו, להתעלם?
