בירת העולם

רשמים חדשים מניו יורק
צילום:Andreas Meck he.wikipedia.org

אין כמעט ישראלי הנוהג לטייל בעולם שלא ביקר בניו יורק לפחות פעם אחת. עבדכם ורעייתו משתדלים לפקוד את הכרך ההומה הזה לפחות מידי שנתיים. לאחרונה שהינו שם במחצית השנייה של ספטמבר – להזכירכם שספטמבר ומאי הם כנראה החודשים הטובים ביותר לשהות בניו יורק, שכן לא חם מדי ולא קר, הגשם מועט יחסית ומספר התיירים אינו בשיאו, אך דא עקא שהפעם המצב היה שונה במקצת, ועל כך בהמשך.

אם מציון תצא תורה ווושינגטון היא בירת ארצות הברית, הרי ניו יורק היא בירת העולם. בוודאי בירת העולם הפיננסי, אך לא נשכח את מוסדות האו"ם הנמצאים בתחומה, את תיאטראות ברודווי ואוף-ברודווי, את בתי האופנה (הטובים בהם כמובן איטלקיים), את בתי הכל-בו האין-סופיים, את הרחובות ההומים, את עשרות אלפי המסעדות, בתי הקפה, הפאבים והבארים ועוד אטרקציות שהנייר לא יספיק כדי לתארן.

לקראת סוף השבוע של שהותנו נפתח מושב העצרת הכללית של האו"ם ויומיים לפני כן ביקר בעיר האפיפיור הפופולרי פרנציסקוס, כך שהעיר הפכה לצפופה עוד יותר וחלקים לא קטנים ממנהטן נחסמו לתנועה. שני אירועים אלה גרמו לכך שמחירי בתי המלון, היקרים מאוד בעונה זו, היו כמעט בלתי נסבלים. אולם היה מעניין מאוד להתגודד בשדרה החמישית ולהצטרף לעשרות אלפי המאמינים והסקרנים שחזו במסע הקצר של האפיפיור מרחוב 56 לכנסיית פטריק הקדוש הנפלאה, ששיפוצה הסתיים לאחרונה בעלות של 170 מיליון דולר.

אין מנוס מלהזכיר שניו יורק היא עיר יקרה מאוד, הן מבחינת עלויות הדיור (וגם שכירת דירות וחדרים דרך אתרי אינטרנט שונים לא ממש מצילה את המצב), עלות האוכל, מחירי הכניסה למוזיאונים וכיוצא באלה. הנחמה היחידה היא שאפשר לנסוע ולהגיע לכל מקום בנוחות מרבית ובביטחון אישי ברכבת התחתית, ומשתלם ביותר לקנות כרטיס שבועי. לעומת זאת, המחירים של מופעי הבידור מרקיעי שחקים וגם רכישת כרטיסים ברגע האחרון בדוכנים הייעודיים מכבידה מאוד על הכיס.

ביקור במוזיאונים הוא תמיד חובה, ולאלה שכבר מכירים את ניו יורק ידוע שאי אפשר להקיף את כל המיצגים במטרופוליס וכדאי להתרכז באזור או בנושא אחד. אנחנו בחרנו לראות את התערוכה העכשווית (מסתיימת ב-4 באוקטובר) של צייר הדיוקנאות המפורסם ג'ון סינגר סרג'נט, ובעיניי היא הייתה נפלאה. שני רחובות צפונה משם נמצא המוזיאון הפרטי של רון לאודר, גלריית Neue ובה הדיוקן המפורסם של אדל בלוך-באואר שיצר גוסטב קלימט – ציור זה כשעצמו מצדיק ביקור קצר.

מוזיאון ויטני עבר לבניין חדש ומרשים בגבול בין הוילג' המערבי לצ'לסי, ומי שמחפש אמנות מודרנית ימצא שם את מבוקשו. אזכיר שהמוזיאון נמצא בקצה הדרומי של ה-High Line, שהוא אחת האטרקציות החדשות של ניו יורק. המוזיאון לאמנות מודרנית – MOMA – מתחדש תמיד ומצאנו בו תערוכת פיסול(!) מעניינת של פאבלו פיקאסו. יש גם אמנות רחוב לסוגיה, ובכיכר טיימס, הגדושה תמיד בהמוני מבקרים, נוצר טרנד של ציורי גוף על בחורות עירומות כמעט לחלוטין המצטלמות תמורת תשלום עם התיירים.

המופע המוצלח ביותר שראינו בניו יורק היה "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי בביצוע New York City Ballet במרכז לינקולן, ואף שישבנו הרחק בירכתי היציע הרביעי (זה מה שנותר למכירה, וגם זה במחיר של 100 דולר לכרטיס) ההנאה הייתה גדולה. מחזה מוזיקלי שהרשים אותנו היה A Gentleman's Guide to Love and Murder, שבו השירים מהווים ליווי לתוכן ולא להפך. מהמחזמר "מתילדה" ברחנו באמצע. הצגה מרשימה הייתה "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", אך נמסר לנו שהביצוע של בית ליסין לא נופל ממנו. ג'אז ראינו בשלוחה של מרכז לינקולן בכיכר קולומבוס, אך לדעתי עדיף להסתופף במועדונים קטנים יותר בדרומה של העיר. בסנטרל פארק נערכים מידי פעם מופעים, ולא מעט מהם בחינם. בשבת של ה-26 בספטמבר הופיעה שם הזמרת הפופולרית ביונסה, והתורים החלו כבר בארבע לפנות בוקר והשתרעו לאורך 20 רחובות בשדרה החמישית.

ואיך אפשר בלי מסעדות! המבחר עצום והמחירים מגוונים, אך כמעט אין מוסד שהוא זול, מה עוד שצריך לחשב תשר של קרוב ל-20%, אלא אם תרצו שהמלצרים ירדפו אחריכם. מסעדה שכל אחד מכיר במידטאון היא Tony's di Napoli – מסעדה איטלקית משפחתית על רחוב 43 ליד השדרה השביעית, שהאוכל בה לעולם אינו מאכזב אם כי אינו מהמשובחים ביותר, והמחירים סבירים. הבעיה היחידה היא שהמנות גדולות ומיועדות לחלוקה בין 2–3 סועדים, ולשם כך דרוש טעם אחיד. מזללת סטייקים שניסינו הפעם היא סמית אנד וולנסקי הוותיקה בפינת 49 ושדרה שלישית. היא סיפקה תמורה טובה לאגרה.

מסעדה שלא הכרנו עד כה נקראת Bobby Van's Steakhouse, הממוקמת ברחוב 45 בין השדרה השישית לשביעית. מסעדה זו הפתיעה לטובה בהמבורגר וסלט שהזמנו, למרות שעת הלילה המאוחרת שבה פקדנו אותה. אכזבה בגדול מסעדת Rosie O'Grady בשדרה השביעית על 52. האוכל היה באיכות נמוכה, עשוי לא במידה שביקשנו והשירות עוין ביותר. אל תלכו לשם… מי שרוצה פיצה טובה ובזול, אבל רק עד שעות אחר הצהריים, שילך ל-Little Italy Pizza. לשעות הצהריים כדאי לאתר מסעדות צמרת שמגישות ארוחות במחיר קבוע ובמחירים מגוחכים יחסית. רשימת המסעדות והתמחור משתנים מעת לעת וצריך להתעדכן דרך האינטרנט.

קפה אנושי בארה"ב בכלל וגם בניו יורק זו בעיה רצינית. מי שלא מסתפק בקפה האמריקני המגעיל או בג'ארות של סטארבקס ומחפש אספרסו או קפוצ'ינו בניחוח איטלקי או לפחות תל אביבי, צפוי בדרך כלל לאכזבה. מצאנו קפה ממש טוב במקום שנקרא Gimme ב-228 Mott St., שזה על גבול הסוהו ואיטליה הקטנה. יש מקום לא רע שאיני זוכר את שמו בפינת ברודווי ורחוב 31. רצוי תמיד להדגיש שיגישו בכוס קטנה ולא יעמיסו המון חלב.

אז זהו על קצה המזלג. תיהנו.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

6 תגובות

  1. הכרך הגדול, שלא חשוב כמה פעמים בקרת בו, אף פעם לא ראית הכול. זה לא שלא היה בי החשק לנסוע שוב (ואם הכול ילך כשורה, גם אסע בעוד כמה חודשים), אבל חינניות התיאור במאמר הזה מגבירה עוד את החשק!!הלוואי ונוכל להמשיך לטייל בעולם!!

    1. אם זה בציניות לרגל המצב אז קבלתי. במציאות בטוח מאוד בניו יורק דהיא העיר היהודית הכדולה בעולם.

  2. מי שלא עשה עדיין, שווה
    נקודת מבט מעניינת ויפה על מרכז העיר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של אורית

שינון ולא יותר

הערכת הלמידה בישיבות על פי הטקסונומיה של בלום

תמונה של יגאל

חרקירי מודרני

הדרגים הפוליטי והביטחוני חייבים לקחת אחריות אמיתית

דילוג לתוכן