ביום השביעי לשהותי בנמצ'ה בזאר, המחלה חלפה ואני סוף סוף מרגיש טוב. מחר באים לקחת אותי. היום מתקיים הבזאר הגדול, שאני מחכה לו כבר שבוע.
שלא תטעו, זה לא בזאר לתיירים. כל יום האתמול הביאו שיירות שוורים ציוד לבתי המלון הרבים, וכולם – העובדים, התושבים המקומיים ובעיקר נשים זקנות באים לקנות. אז למה אני מחכה לזה? כדי להסתובב, להתרשם ולצלם. בפעם הקודמת זו הייתה חוויה נהדרת. זכורה לי (ומצולמת), אחת הזקנות שקנתה משהו וספרה את העודף שקיבלה. בספירה הראשונה היא לא הייתה מרוצה, וגם לא בשנייה. בספירה השלישית, או שהייתה מרוצה או שפשוט התייאשה. משכה בכתפיה והלכה.
את הדברים לעיל כתבתי הבוקר, על סמך זיכרון העבר, לפני שביקרתי בבזאר. מתברר שהבזאר השתנה לחלוטין בתשע השנים האחרונות. בתי המלון מקבלים, כנראה, את האספקה ישירות אליהם והבזאר הפך לקומה עליונה של שוק ירקות ופירות (אין להשיגם במשך השבוע באף חנות) וקומה תחתונה של שוק ערמות נעליים (לא לטרקים) ובגדים. נותרה גם פינה קטנה של שוק סיטונאי.
כל הקונים הם מקומיים, כמעט רק נשים. התיירים באים כדי לצלם וזה מה שגם אני עשיתי. קניתי אשכול קטן של בננות זעירות (כולן כאלה) במאה רופי. אני חושב שהמוכר חשב שעשק אותי, אבל כשהמחיר הוא 2.7 ש"ח, שיהיה לו לבריאות. ראיתי בבזאר אישה אירופאית בגיל העמידה שהסתובבה שם כאילו היא בת המקום, אכלה בננה ודיברה עם אנשים. אחרי הצהריים ראיתי אותה שוב, הפעם ליד המרפאה, עם סטטוסקופ בידה, בודקת ילד קטן, ואז הבנתי.
ירדתי שוב למטה, לכניסה היפה של העיירה וראיתי מראה משעשע. נערה ירדה עם שתי פרות למרעה, מתחת לעיירה. בדרך היא עברה ליד הסטופה הגדולה המוצבת שם. אצל הבודהיסטים חובה לעבור משמאל למקום שיש בו קדושה. לפרות לא סיפרו את זה, והן הלכו ישר, מצד ימין. הנערה מיהרה בריצה כדי לעבור משמאל ולהתאחד עם פרותיה.
הודיעו לי שחברת הקבוצה שחלתה במחלת הגבהים השתחררה מבית החולים, הבריאה ותטוס מחר הביתה. איזו הקלה.
ביום השמיני חשתי שמחה רבה. הקבוצה מגיעה היום אחרי הצהריים. שוב לא אהיה לבד ואוכל לדבר עברית. אני חושב שאחבק כל אחד ואחת מהם.
לפני הצהריים צעדתי כשעתיים בדרך שבה הלכה הקבוצה, כשהשאירו אותי בנמצ'ה. הנופים הנפלאים של האמה-דבלאם והאוורסט ליוו אותי בדרכי. אכלתי בפעם האחרונה במסעדה הטובה על המרפסת מעל הרחוב.
עכשיו אני במלון, מחכה לחבורה. למקום הגיעו שלושה ישראלים צעירים ופתחתי איתם בשיחה. לא יכולתם להגיע קודם, כשהייתי בתענית שתיקה?
החבורה הגיעה. התחבקנו כולנו. איזה כיף. אני כבר לא לבד.
7 תגובות
סוף טוב הכל טוב
לסיום יותר מפתיע
זה יומן מסע. אם הייתי כותב סיפור דמיוני, כנראה הייתי מנסה להפתיע. כאן, פשוט סיפרתי מה שהיה…
סיפור אמרתי ומעניין
והיעד הבא?
מדירה. לא מאד אתגרי.
חוויות אישיות אמתיות אין להם תחליף