אני מתאושש ומטייל

ביום השני לשהותי בנמצ'ה בזאר פגשתי בארוחת הערב תייר איטלקי בן 65, גובהו ומידותיו דומים לשלי, שמטייל לבד באותו מסלול, כשהוא סוחב 7 קילו על הגב. מדהים. לדבריו, כמעט כל המשקל הוא בגדים חמים לגובה, כך שיהיה פחות קר למעלה.

האיטלקי סיפר לי שכבר עשה כמה טרקים קשים בחיים. מסתבר שקושי הוא דבר אינדיבידואלי. אני לא הייתי מסוגל לעשות דבר כזה. נתתי לו כמה עצות לגבי המסלול. מקווה שהן עזרו לו ושהוא אכן נהנה מהטרק. אני הרגשתי גאה על מה שאני מסוגל לעשות בגיל 75. פגישה כזו מכניסה אותך לפרופורציה.

ביום השלישי הרגשתי שאני בהחלט מאושש ויכול להתחיל לטייל בסביבה. הסביבה, זה או למעלה או למטה. עליתי לא מעט כדי לראות את הפנורמה של העיירה ואחר כך גם ירדתי. הכניסה לעיירה מלמטה יפה מאוד. נחל שנותב לתעלה מסובב ארבעה גלגלי תפילה בודהיסטיים (כמובן בכיוון הנכון – עם כיוון השעון. לסובב הפוך זה חטא). על גדת הנחל ראיתי כמה נשים כובסות במי הנחל הקפואים, רגליהן טובלות במים.

אגב, התחלתי לאכול רגיל ולשמחתי מצאתי כאן מסעדות טובות. אימצתי לי אחת מהן שיש בה מרפסת הצופה לרחוב. בכל צהריים אני מנסה מאכל אחר וגם צופה במתרחש ברחוב.

ביום הרביעי מזג האוויר המשיך להיות נהדר עד קצה טווח התחזית. נראה היה שנוכל לטוס חזרה לקטמנדו כמתוכנן ולמחרת הביתה.

בבוקרו של אותו יום עליתי 150 מטר בגובה, לתצפית נהדרת אל האוורסט. באותו משטח יש גם מוזיאון, אך הוא היה סגור לרגל שיפוצים. התצפית להרים הנהדרים האלה מפצה אותי חלקית על כך שאיני יכול להגיע אליהם פיזית.

בפעם הקודמת שהיינו כאן, בתצפית, הבחנו בפסל מסגרת בצורה של ים המלח וליד שתי אבנים שהובאו ממנו. הפסל מוצב על מצבה יפה שעליה דגלי ישראל ונפאל וכיתוב בעברית ובאנגלית: "מתנה מהמקום הנמוך בעולם למקום הגבוה בעולם" – יפה. אולם כאן באה לידי ביטוי החפיפניקיות הישראלית במיטבה: הפסל הוצב כך שיראו דרכו את האוורסט. אבל מה לעשות, המציבים לא טרחו לברר איזה מבין ההרים הוא האוורסט בתצפית, והפסל הוצב אל מול האמה-דבלאם, הר מרשים וקרוב יותר. טוב, אם מסתכלים בזווית חדה, אפשר גם לראות את האוורסט… כשחזרתי אל הפסל הפעם, מצאתי עץ גדול שצמח לפניו. מסתיר את הנוף והבושה.

במקום מתבצעות עבודות בנייה, וכיוון שאין שום דבר הקשור לגלגלים, אפילו במשטח הזה אין מריצה. הסבלים מעבירים את האבנים הכבדות על גבם, עם רצועה על מצחם, ממקום למקום.

ביום החמישי תכננתי לצאת מערבה לקניון עמוק שבתחתיתו נהר, הזכור לי מהפעמים הקודמות שביקרתי פה. אולם תוכניות לחוד ומציאות לחוד. מייד לאחר ארוחת הבוקר התבשרתי בווטסאפ הקבוצתי, שאחת הבנות לקתה במחלת גבהים קשה למדי. הקבוצה נמצאת בגובה 4900 מטר והם נערכים להטסתה בהליקופטר לבית החולים בקטמנדו. מייד התחלתי לקשר בין כל הגורמים, ועדכנתי את בעלה שיפעל מול סוכנת הנסיעות והביטוח. צריך לזכור לבטל את הטיסה שלה בעוד ארבעה ימים ואת חדרה במלון בקטמנדו. עוד אני מתרוצץ (על מסך הטלפון, כמובן) והבעל מספר לי שהיא כבר מאושפזת ומצבה השתפר. היא תישאר שם להשגחה, עד שתוכל לטוס חזרה ארצה. רווח לי. את הטיול לקניון אדחה למחר.

ביום השישי התבשרתי שהחברה המאושפזת מרגישה טוב ולאחר צילום חזה יוחלט מתי לשחרר אותה.

יצאתי לטיול מערבה. הנוף מדהים. קניון עמוק, לצידו הר מושלג ומולו עוד אחד. הדממה, כשאין אף אחד מסביב, נהדרת. מדי פעם מפר אותה רעש ההליקופטר.

ישבתי על סלע ליהנות מהנוף. שתי קבוצות גדולות של טרקרים גבוהים ובהירים חלפו על פניי. בכל קבוצה מישהו שאל אם אני בסדר. הרגעתי אותם שאני רק נהנה מהנוף.

חלפה בראשי המחשבה שמאז שאני כאן לא פגשתי אף ישראלי ולא שמעתי עברית. האם כולם עברו לאנאפורנה?

אבל, אליה וקוץ בה. אני מרגיש קצת עייף וחסר אנרגיה. אני מקצר את הטיול מכשלוש וחצי שעות לשעתיים. אבוי לי. רק שלא אחלה שוב. כבר כמה ימים שהצעיר הנחמד שמנהל את המלון וגם מגיש את הארוחות מסתובב עם צעיף לצווארו. לשאלתי, הוא השיב שיש לו כאב גרון. נתתי לו קלגרון. מקווה שלא הדביק אותי. רק זה חסר לי, להיות שוב חולה כשהחברה מגיעים לאסוף אותי לירידה הארוכה והתלולה למטה.

אני מתחיל להרגיש בחסרון חברתם של אנשים. אני לבד כבר שישה ימים ומלבד כמה משפטים עם המלצרים או מוכרת בחנות, לא שוחחתי עם אף אדם מאז השיחה עם האיטלקי ביום השני. אני אדם סגור למדי שקשה לו ליזום שיחה עם אדם זר. בעיקר אם הוא בקבוצה. גם השיחה עם האיטלקי הייתה ביוזמתו. מילא אם היו ישראלים, אבל אין.