נתקעתי מאחור ואני מנצל את הזמן

לבד בנמצ'ה בזאר (1)
סבל עם מטען
סבל בנמצ'א

טרק האוורסט הזה היה אמור להיות הטרק השלישי שלי. התגעגעתי לנופים הנשגבים והמרהיבים (הגודל כן קובע) וגם, רציתי להוכיח לעצמי שאני יכול, גם בגיל 75, לטפס על ההר. חלפו תשע שנים מאז שעשיתי את הטרק בפעם האחרונה. אספתי עוד שבעה אנשים, שהדבקתי בהתלהבות שלי, כולם צעירים ממני, רובם בכעשור או יותר ויצאנו לדרך.

ללוקלה, נקודת המוצא של הטרק, אי-אפשר להגיע ברכב. אין כבישים בכל האזור. ולכן קבענו לטוס בהליקופטר מקטמנדו ללוקלה. כבר מתחילת הטרק צצו קשיים – בגלל תנאי מזג האוויר נדחתה הטיסה ביומיים, וכשכבר טסנו, נחתנו בגובה 600 מטר מתחת ללוקלה, וכך למסלול היום הראשון נוספה הליכה קשוחה ותלולה, בגשם שוטף.

ביום השני התחלנו בעלייה של 800 מטר לנמצ'ה בזאר – זוהי העלייה הקשה ביותר פיזית בכל הטרק. בחלקה האחרון הרגשתי פתאום אפיסת כוחות ונאלצתי לקחת סוס כדי להגיע למעלה. עד מהרה התברר לי למה חשתי כך. איך אומר הפתגם ביידיש: "בן האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק". לקיתי בשלשול חריף ובחולשה נוראית, שלא עברה גם לאחר טיפול אינטנסיבי. לקבוצה לא היה זמן לחכות שאחלים, שכן שני ימי ההמתנה לטיסת ההליקופטר עיכבו אותנו וגרמו לכך שהטיסה ארצה היא יום לאחר הטיסה חזרה לקטמנדו.

בכאב לב הוחלט שהקבוצה תמשיך בלעדיי, עם כל הצוות של המדריכים והסבלים (תחזית מזג אוויר מושלמת למשך כל המסלול). וכך אני בנמצ'ה, לבדי לשמונה ימים, מחכה שהקבוצה תחזור לקחת אותי למטה, לטיסה לקטמנדו והביתה.

נמצ'ה בזאר היא עיירת המחוז, שנבנתה כדי לספק את הצרכים של עשרות אלפי הטרקרים שעוברים דרכה כל הזמן (בשתי עונות) וגם עוצרים ליום התאקלמות והתרגלות לגובה. חוץ מכמה מקדשים קטנים וגלגלי תפילה המוצבים בכל מיני מקומות, העיירה מציעה בתי מלון עם מסעדות צמודות וברחוב פזורות עשרות חנויות של ציוד טרקים, חנויות מצרכים ומזכרות וגם שני בתי מרקחת ומרפאה.

ביום הראשון נחתי רוב הזמן, מתאושש מהחולשה שתקפה אותי. ביום השני התחלתי לצאת לסייר קצת בסביבה הקרובה (אני מכיר את נמצ'ה משני הטרקים הקודמים). בעיקר נהניתי לשבת במסעדה שממוקמת במרפסת מוגבהת מעל ה"רחוב" הראשי, שהוא בעצם גרם מדרגות תלול מתחתית העיירה ועד קצהָ העליון, ושממנו מסתעפים רחובות מקבילים, כל אחד בגובה אחר.

הישיבה במרפסת, כמו גם סיורי הרחוב, מאפשרת לי התבוננות בחיי היום-יום בעיירה. מהמרפסת אני רואה סנדלר יושב בחוץ בשמש (קר כאן) מתקן נעל; חבורת נערים משחקים על לוח פח שעליו פיזרו טלק המוצב על חבית, כשהם מעיפים במהירות פיון של דמקה מצד לצד. כנראה תחרות בין שני זוגות; בעלות החנויות הקשישות (הכול יחסי. בטח צעירות ממני) וגם כמה גברים מתחרדנים בשמש מול החנות. ברקע נשמעים כל הזמן קולות ההליקופטרים מעל, חלקם בסיור נופים למי שרוצה לראות (ולשלם הרבה) בלי לעשות טרק, וחלקם בחילוץ אדם שחלה במחלת גבהים.

והנה, סבל מתיישב על מדרגה נמוכה עם מטען החבילות המונח בסל על גבו ומהודק בחבלים ורצועות עץ דקות. אני חושב לעצמי: זה לא יכול להיות, הוא לא יוכל לקום אחר כך…

לפני שאמשיך, ראוי שאסביר את עניין הסבלים.

כאמור, בכל האזור אין כביש, אין רכב, אין עגלת סוס ואפילו לא מריצה. הכול נישא על גבם של שוורים ויאקים (מעל גובה מסוים), או על גבם של סבלים. הסבלים מתחלקים לשני סוגים. כאלה שהולכים עם טרקרים וסוחבים, כל אחד, מטענים של שני אנשים, בערך 30 קילו. הסוג השני מעביר מטענים ארוזים בקופסאות ושקים קטנים לחנויות בעיירה. כל המטענים (במקרה של הציוד האישי זה פשוט) נארזים בקפידה ונישאים באמצעות רצועת בד רחבה הקשורה למטען ה"יושבת" על מצחו של הסבל, כך שכל המשקל הוא על חוליות הצוואר.

האריזה של הקופסאות לחנויות היא מלאכת מחשבת. הקופסאות מונחות בסל נצרים עם שני מוטות בצדדיו והמטען מהודק במוטות דקים וחבלים. המטען חייב להיות מאוזן ימין ושמאל וכמקשה אחת, אחרת הסבל לא יוכל לעלות את העלייה הארוכה והקשה המלאה בולדרים ושאר צרות. אני לא יודע מה המשקל הממוצע, אבל ודאי מעל 30 קילו. בפעם הקודמת ראיתי סבל שהעביר מכונת כביסה, שמשקלה כ-80 קילו.

האנשים האלה, רובם צעירים וקטנים, הם על-אנושיים. הם לא יכולים לשבת נמוך כשהמטען עליהם, כיוון שלא יוכלו לקום. ביישובים לאורך המסלול בנויה על הדרך מדרגה, המאפשרת לסבלים ישיבה גבוהה שממנה אפשר לקום. הסבל נושא בידו מקל עץ שבקצהו T ואורכו כגובה המדרגה הגבוהה. מחוץ ליישובים, הדרך היחידה של הסבל לנוח היא השענת המטען על קצה ה-T ואז מנוחה בעמידה.

ובכן, התבוננתי מהמרפסת בסבל שהתיישב נמוך. הוא לא התכוון לקום עם המטען, הוא הגיע ליעדו. מסתבר שתכנון המסירה של כל מטען הוא לרחוב מסוים. הסבל הסיר את רצועת המצח וקם לפרוק את המטען, מייד צץ לו עוזר מקומי. במהלך הפריקה ראיתי כמה הושקע באריזת המטען: המון מקלות דקים וחבלים. כשגמרו לפרוק, החלו השניים בחלוקת הקופסאות לחנויות ברחוב. חלק מהן נראו כבדות לסחיבה ידנית. מעניין כמה מחשבה וניסיון מושקעים בדבר שנראה לכאורה פרימיטיבי.

כשסיימתי את הארוחה וביקשתי חשבון, ברח לפתע המלצר לעבר מורד הרחוב. מסתבר שהגיעה שיירת שוורים עם מטען שמיועד למסעדה. תוך דקות הוא חזר עם שק תפוחי אדמה גדול על כתפו, וחייך אליי. חייכתי חזרה. הבנתי שיש דברים דחופים יותר מהחשבון שלי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. שלום נח שמיר.
    אמנם הטרק שעשיתי בהימאלייה היה נמוך הרבה יותר, רק עד ה-ABC = Anapurna Base Camp, אך לא היה גבול להתפעלותי מהסבלים. גם של הקבוצה שאיתה הלכתי, שאת חפצינו הכבדים הם נשאו וגם אלה שראיתי סוחבים על גבם (צווארם?) משקלי ענק. אין דרכים בין הכפרים וכל דבר – אפילו בקבוק קולה – מגיע רק על גבם. אין להם נעליים! הם הולכים עם כפכפים.
    צלמתי כמה מהם. גם נשים סוחבות כך.יכולת אנושית מדהימה.
    חוויה לכל החיים.

  2. נח- אם כבר זכרונות אז עשיתי את טראק המנסלו קרוב ל5000 עד שהשלג עצר אותנו- זה היה מספיק בהחלט
    אותן חוויות וקצת יותר,, הפעם בלי השלשול הקטלני שחוויתי בהזדמנות קודמת, והפעם נשמרתי ל-שתי
    ישר כוח

    1. אין ספק שבמשך הזמן חוליות הצוואר שלהם נדפקות.
      קשה למצוא סבלים שמגיעים לגיל 40.

  3. מה רע בלונדון פריז או ניו יורק? למה לנסות למקומות שפרט לנוף אין שם מה לעשות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של אריה

הקרב על הדמוקרטיה

כיצד נתנגד למהלכים האנטי-דמוקרטיים שמתגבשים בישראל