בקיץ חם כאן, בלפלנד פחות

טיול מיוחד אל לפלנד, כמעט בקצה כדור הארץ
מזחלות כלבים בשלג
לפלנד צילום: חביבה רוטשילד

אם חפצה נפשכם בטיול מיוחד, קסום ועמוס באוויר נקי וקר, כזה החודר לריאות עמוק פנימה ומותיר תחושה עילאית שאין שנייה לה, סעו ללפלנד.

חמש שעות טיסה הישר לרובניימי בפינלנד ואתם שם, עמוק בתוך הלבן הרך הזה, לצד בקתות עץ, עצים מחטניים ודגי אילתית אשר מצאו את ייעודם הסופי בתוך צלחת מרק חמה ומהבילה.

אז הגענו גם לשם, במסגרת כיבוש יעד נוסף שתחילתו בגבעתיים וסופו אי שם בנקודה מעניינת נוספת על גבי הגלובוס. היה כדאי. זו חוויה של פעם בחיים, מתאים לילדים חסרי מנוח ולהורים בעלי יצר הרפתקני משובח.

לפלנד חיכתה לנו בדיוק כמו שאנו חיכינו לה. המתינה בסבלנות, חגיגית בלבן, ואנו מיהרנו לצבוט את עצמנו בחוזקה כדי להאמין שזה קורה .

אז למה דווקא לשם?

כחובבות טבע, תרבות והרפתקאות, נזכרנו ביתי ואני שאלה קארי נולדה שם ושנילס הולגרסון טרח ללמוד רבות על החיים שם בעת מסעו המרתק עם אווזי הבר.

במהרה החלטנו שזה המקום לחוות את הטבע במלא הדרו, יופיו ועוצמתו הרבה. הזדמנות מיוחדת להכיר את החיים בכמעט קצה כדור הארץ, בחוג הארקטי, 2,000 ק"מ מהקוטב הצפוני.

קור עז ובעלי חיים מרתקים, נופים קסומים ושלג למכביר. עדיף שם מאשר לצפות בשלג מונח מדוד במשורה לצידי הכביש בואכה ירושלים בחורף קשה במיוחד.

אם כבר, אז נסתפק במקור ובשפע, כמו שאנחנו אוהבות.

מה מיוחד כל כך בלפלנד?

התחלנו את מסענו בתהליך הצטיידות במלון, שבו קיבלנו חליפות תרמיות, כבדות ומחממות בדומה לתנור נייד צמוד. קיבלנו נעלי הליכה לשלג, גרביים מצמר כבשים אמיתי, כובע, צעיף, כפפות, קסדות ומה לא, העיקר שיהיה לנו חם, נעים ומוגן.

ההתארגנות עם כל הציוד מדי יום, היא לבדה, הסירה גרמים מיותרים שנצמדו לגוף ברבות השנים ואף הפעילה שרירים כבויים שנס ליחם. לילדים שבינינו לא הייתה בעיה ללבוש, להסיר, לרוץ, בלי להתעייף.

כך למעשה יצאנו מדי יום, נראים אותו דבר, מצוידים כהלכה במנת החום היומית לצד סקרנות אין-סופית וציפייה דרוכה לבאות.

וואטונקי, יער ארקטי מדהים ביופיו, קיבל את פנינו לראשונה עת פסענו בכבדות על השלג הרך. צריך להתרגל להתהלך בשלג ולכך דרוש זמן, אז התחלנו שם, מה שנקרא "בקטנה".

נפילה מיידית לא מתוכננת מצאה אותי עמוק בתוך השלג הרך, תקועה במבוכה ומייחלת לחילוץ מהיר ויעיל. זה קרה בעזרת הושטת יד חזקה ומלאת מוטיבציה.

משם קצרה הדרך שלי ושל תמר להיכרות עם רזי ההליכה לצד הנאה צרופה מן השקט, האוויר הקר וערימות השלג שנערמו להן באופן מופתי בצידי הדרך, על העצים, הגדרות, הסלעים.

זה מיוחד כל כך. השלג העצום מרגש עד דמעות בהתחלה, אחר כך מתרגלים. ככה זה כשנהנים. מראה צרוב של יופי נקי, המספק אור לעיניים לעוד שנים רבות של זיכרון מיוחד. וואטונקי.
משם המשכנו לחוות כלבי ההאסקי.

קורס קצר ומזורז לימד את האמיצים שבינינו כיצד יש לנהוג במזחלת כלבים הנעה במהירות רגלית-כלבית של 30 ק"מ לשעה.

הכלבים נולדים ומתים שם. הנקבות מובילות את המזחלות והזכרים החזקים מחוברים ישירות למזחלת. הם יפים בטירוף, מטופחים, חייבים לגמוא את המרחק היומי שלהם, אחרת הם לא בכושר. לכל כלב שם ובית משלו.

התייצבנו לתחילת המסע איתם לקול נביחות רמות שהרעידו את המקום. שישה כלבים רתומים למזחלת שעליה שני אנשים מפוחדים מעט, מצפים בקוצר רוח לניתוק החבל ולזינוק הגואל (הכלבים כמובן, לא ממש אנחנו).

ואז, נשתררה דממה. הם ואנחנו במרחבי הטבע הפראי. למעלה ממאה כלבים מזילי ריר, כעשרים מזחלות ואלוהים אחד שבשמיים ובארץ. הם רצים ושותקים. מאיצים ומתאמצים.

מסע מטורף, מהיר, על-חושי, עם סיבובים חדים ודהירה בלתי ניתנת לריסון. מדי פעם נעצרה השיירה למנוחה קלה, הכלבים התרעננו ממי השלג וצברו כוחות להמשך.

לא היה לי קל לנהוג במזחלת כלבים, אף על פי שבאמתחתי רישיון נהיגה זה עשרות שנים. ברגע שכמעט נתקענו בעץ הבנתי שמיציתי, עד העונג הבא.

ספארי אופנועי השלג למשך יום שלם היה האתגר הבא אשר הונח לפתחנו.

40 ק"מ של נהיגה מאומצת על "אופנוע" ומחליקיים הצמודים לו, וואו. עדיף כבר קורס בנהיגה מונעת. הקרח קשה, מחליק, ויש לשמור על רווח סביר. דריכות מלאה, אדרנלין בשמיים ונופי בראשית.

המסע התנהל על אגם קפוא, אבל הוא שרד אותנו. אנשים מארץ חמה עם תשוקה לאקסטרים מסוג אחר. הילדים הובלו על גבי מזחלות מטעמי בטיחות. היה מדהים לראות אותם הולכים ומתרחקים. נהנים ומתקרבים. חווים עם כל החושים את מרחבי האין קץ, הדממה, היופי הפראי הלבן הזה, שנראה כמו עוגה ענקית עם המון קצפת. עברנו נהרות, יערות, אגמים קפואים ואין-סוף מראות הלקוחים מספרי אגדות. באמת.

הספקנו עוד הרבה.

שטנו בים הקרח הצפוני בשוברת הקרח האימתנית "סאמפו", הזדחלנו עם אילי הצפון, בילינו בגן החיות הארקטיות.

למדנו על לפלנד בביקור במוזיאון הארקטיקום, התנסינו בהליכה בסנדלי שלג – התנסות קצרה הספיקה, כי זה לא היה פשוט. חווינו את פתיתי השלג בירידתם מן השמיים, באופן רך, שקט ונוגע.

הזוהר הצפוני לא בא, גם לא טילפן. חיכינו שעות והוא בושש להגיע. סיבה טובה מספיק לארוז ולנסוע שוב למקום רחוק, קר ומיוחד.

כדאי. ולו רק בגלל האפשרות להתרענן קצת מן החום המעיק כאן ואולי בשל מימוש הכמיהה הבלתי נשלטת לזכות לראותו יום בהיר אחד. אם לא את המשיח אז לפחות את הזוהר הצפוני.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. היינו עם הילדים בלפלנד. מסכימה לכל מה שרשמת. לילדים זו חוויה ייחודית לכל החיים.

  2. רעיון מעניין. אבל נראה לי שזה מתאים רק לטיול עם הילדים. או שאני טועה?

  3. לגברת חביבה. תודה על כתבה נחמדה בנושא שלא ידעתי עליו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של קימל

אלוהים אינו שוטר

עבריינים בחסות הדת – כיצד ניתן להסביר את הסתירה