גאווה ישראלית מבישה

מסע הייסורים במסוף הנוסעים של נמל חיפה
צילום מהנמל
הדרך מהאונייה אל אוהל מסוף הנוסעים בנמל חיפה צילום: ד"ר יעקב מעוז

לפני זמן מה החליטה קבוצת בני המשפחה המורחבת שאין טוב מאשר לצאת יחדיו לשיט בים התיכון, לעבר שכנותינו הזעירות קפריסין ויוון. ההפלגה יצאה מנמל חיפה באמצעות חברת הספנות האחת והיחידה "מנו ספנות". חככתי בדעתי אם להשקיע חמישה ימים מזמני היקר באונייה, שאמנם מציעה שלל תפנוקים, אך בפועל היא בית כלא צף. לפני שנכנסנו לבטן הספינה נשללו מאתנו הדרכונים עד לרגע שבו היה עלינו לעזוב אותה בחזרה בנמל חיפה. אף על פי כן, החוויה מהאונייה כשלעצמה הייתה טובה, ואילו הייתי מתבקש להמליץ, הייתי עושה זאת בחפץ לב. תקרית קטנה אירעה כאשר יצאנו לגיחה בעיר לימסול, שבה קנינו ליקר פיסטוקים נדיר, ובחזרתנו לאונייה השליכו אותו שומרי הסף באופן טקסי לפח האשפה בתואנה שאין להכניס אלכוהול לאונייה. בקבוק ליקר עולה 18 יורו, המשתווים לשתי כוסיות משקה שמציע הבַּאר של האונייה. אני מקווה שהמאבטחים שהחרימו אותו נהנו ממנו בסתר ומאחל להם בריאות איתנה. השורות הבאות מוקדשות לשאלת הנגישות לאונייה וליציאה ממנה בדרכנו חזרה הביתה.

לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו מעפילים לנמל חיפה, אשר שימש גם חלק מהעולים לאחר קום המדינה. מאז, כנראה, לא השתנה דבר במסוף הנוסעים של נמל חיפה. מי שרוצה לראות את "מוזיאון" העלייה של ראשית שנות המדינה מוזמן לבקר בנמל חיפה ולהתרשם מדלות המתקנים ומעוני האמצעים. החנייה הקרובה ביותר נמצאת ברחבה של תחנת מרכז-השמונה של רכבת ישראל. כמובן, לא ניתן היה להשיג שם מקום ולו לחניית רכב אחד. משם ניתן היה לבחור בין שתי דרכים גרועות כדי להגיע למסוף הנוסעים. הראשונה, ללכת על גשר להולכי רגל מחוספס וגבשושי לאורך כמאתיים מטרים כאשר גלגלי המזוודות מחשבים להישבר במסלול המכשולים הזה. הדרך השנייה הייתה עלייה במעלית, שהתור אליה צפוף וארוך ומפיק אגרסיות בקרב העולים בה. מי שרוצה לעקוף את המעלית, מוזמן לעלות כחמישים מדרגות יחד עם מטענו. בחרתי בשיטה האחרונה, התכבדתי בכבודה הכבדה שלי והעליתיה במדרגות המַלאות, המתישות והמחלישות. כך פתחתי את מסע הייסורים לחופשת שלהי דקייטא באונייה ובגדי החמודות שלבשתי לרגל האירוע החגיגי הפכו במהרה לסחבות מיוזעות.

דיילות ודיילים נעמדו כמפקדי כיתה מצידי הדרך הפתלתלה והאיצו בנו, משל היינו חבורת טירונים האמורה להתנהל תחת לחץ גבוה במהירות וביעילות קרבית. גדרות ניידות הונחו לאורך הדרך שמא עדר הבהמות יסטה מדרך הישר לפי שיטתם העקומה של המארגנים. כאשר התקרבנו סוף סוף למסוף הנוסעים, הוכנסנו אל תוך מבואה הבנויה באופן ארעי ורעוע ממשטחי עץ המשמשים להובלת מטענים באוניות. עברנו אותו במינימום נזקים ונכנסנו אל תוך אוהל גדול, שנשאר שם מאז ימי שער העלייה, ימי שנות החמישים, כאשר הוריי הגיעו מארץ אשור. לאחר ביקורת דרכונים נדחסנו בעל כורחנו אל חנות "דיוטי פרי" צפופה, יקרה ומצטיינת בתפארת כיעורה המופלג ביותר. לא ניתן היה לעבור בין המדפים וכדי להיחלץ מהסיוט הכרח היה עלינו לעבור מסלול מכשולים נוסף שבו הרעש, הדוחק והחנק מנצחים זה את זה. מי שקנה אלכוהול, יקר יותר מחנויות רגילות, יכול היה לקבל אותו רק בחזרתו. לאונייה, כאמור, אין להכניס אלכוהול אלא חייבים לקנות מהבַּאר.

כאשר הגענו לתחנה הראשונה בנמל הנוסעים של לימסול, העיר הזעירה של העם הזעיר של האי הזעיר קפריסין, הבנו כמה נחשלים אנחנו. השתוממנו מאיכות המתקנים, השתאינו מגודלם והתרשמנו מיופיים. היה זה היכל ענק, בנוי לתפארת באופן מודרניסטי, בעל חלונות ענק המאירים את עיני הבאים בשעריו, מיזוג אוויר שהפיח בנו רוח חדשה, חנות מזכרות ואינטרנט חינמי לכל דורש. באונייה, אגב, דרשו 15 יורו לאינטרנט נחלש עבור כל יום. ביציאה ממסוף הנוסעים הקפריסאי המתין לנו שלל של אמצעי תחבורה מסודר להפליא. הבטנו משתאים במתקן המרשים וזיק של קנאה המהולה במבוכה החל מפלח את לבנו, עד שיצא קול במחנה היורדים מן האונייה בדבר העליבות מחפירה של מסוף הנוסעים הישראלי שממנו באנו.

לקורת רוחנו הספקנו לשכוח מעט מדרך הייסורים אל האונייה בנמל חיפה. הנופים המרשימים, האנשים הנחמדים, המוזיקה היוונית המרטיטה והאוזו המתקתק הטביעו את יגוננו בכוס ושמחנו בשמחת עניים מנחמת. אך לא ארכו הימים ולמגינת לבנו נאלצנו לשוב אל החוויה שהדחקנו קמעה אל מעמקי התת-מודע. בחיפה יצאנו מבטן האונייה לאחר ארבעה ימים והתחלנו שוב במסע הרגלי, שכלל מעבר באוהלים המכוערים, עלייה וירידה בדרגשי עץ להובלת מטענים ובעלי חיים ומעבר בין גדרות ניידות לחסימת עבריינים ופורעי חוק. כל זה היה עדיין בגדר נסבל עד שעיני צדה שורה ארוכה של מכולות בצבע דהוי המסודרות כעין חיץ בינינו לבין העולם החופשי. על כל אחת מן המכולות התנוסס שלט לבן ובו כתוב באותיות קידוש לבנה "נמל חיפה, גאווה ישראלית, עוצמה עולמית". הזוהי גאווה ישראלית?! אין זו כי אם בושה וכלימה ישראלית. אם מחלקים את התוצר לנפש, מדינת ישראל היא מן המדינות העשירות בעולם; המיסוי ויוקר המחיה בה הם מן הגבוהים ביותר; יתרות מטבע החוץ מן הגדולות ביותר; הטכנולוגיה מן המתקדמות ביותר. האם מסכן עד כדי כך יכול להיות מסוף הנוסעים של הנמל הראשי של האימפריה האזורית, מדינת ישראל? שרי האוצר, התחבורה, התיירות והתשתיות, התעוררו!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. אם היו לי מחשבות לנסוע כך לקפריסין,הן התאיידו ברגע זה. גועל מפש.

  2. אכן, כל מילה מתארת את הסיוט של דרך הכניסה לספינה וכמובן בדרך ההפוכה ביציאה .
    מקווה לשיפור מהיר ויעיל.

    1. העיקר שיש "איגוד מקצועי" והסתדרות. שיעשו שביתות בנמל וידאגו למשכורות העובדים. מזכיר מאד רוסיה הסובייטית. באים למצעד ב-1 במאי?

  3. אלופי הבלאגן והאילתור. זה בגלל שאין אצלנו תודעת צרכנות

  4. כל פעם מחדש מתבררים מחדלים וניהול לא מכובד. אל לאזרחי המדינה להסכים עם זלזול כזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של קימל

אלוהים אינו שוטר

עבריינים בחסות הדת – כיצד ניתן להסביר את הסתירה