אהבה ממבט ראשון

בשנת 1786 הצליחו שני מטפסי הרים להעפיל לראשונה לפסגת המון בלאן (הר לבן) שנחשב להר הגבוה ביותר בהרי האלפים ובאגן הים התיכון. גובהו המוערך: 4,810 מ' והוא נחשב ליעד נחשק בקרב מטפסי הסולו. בשנת 1969 היה זה ריינולד מסנר שטיפס את המון בלאן בתשע שעות (טיפוס סולו) אחריו היו כאלו ששברו את השיא הזה, אבל מאז שנת 2010, שבה נרשם שיא חדש על ידי אולי סטק שעשה זאת בשעתיים ושמונה דקות, השיא טרם נשבר.

מדי שנה מנסים כ-25,000 אנשים להגיע לפסגות השונות של רכס הרי המון בלאן, שהפך ליעד טיולים נפוץ בקרב מטיילים מישראל ומהעולם כולו, לא כולם באים לשבור שיאים, אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, מוקסמים מהרכס האלפיני הזה. בחורף כולו מושלג והוא נחשב לאחד מיעדי הסקי האקסקלוסיביים באירופה, אולם בקיץ הוא משתנה ללא הכר, והופך ליעד מבוקש ומועדף בקרב חובבי ההייקינג והטיפוס.

השנה החלטתי להציב לעצמי אתגר ולנסות בפעם הראשונה לטפס על הרכס האלפיני הקשוח הזה. אחרי חודשים של אימונים בהרי ישראל, שיטוט בפורומים ייעודיים למון בלאן והיערכות מלאה הכוללת הצטיידות בציוד מתאים, יצאתי לטרק הזה שחולש על שטחי צרפת, איטליה ושווייץ, למותר לציין שלא סיימתי את כל הסיבוב מפאת קוצר זמן, אך עוד אשוב להשלים את כולו, כי די לגעת במון בלאן כדי להתמכר.

התאהבתי מהרגע הראשון. החיוך לא מש מפניי למרות הקושי שבטיפוסים התלולים והארוכים, למרות הכאב מהיבלות שבאצבעות רגליי, וכובד הציוד שסחבתי על גבי. הנופים הקסומים שמשתנים בכל רגע, מהפנטים ובעיקר סוחפים, החברותה בדרך והאתגרים השונים גורמים לתחושת אושר צרוף, ורק מי שחווה את קסם המון בלאן כנראה מסוגל להבין.

חלק אחד של המון בלאן נמצא בשטחה של צרפת, במחוז סבואה עילית, שם אגב התחלתי, בעיר שאמוני, עם חבורה של חמישה איש ואישה. בדרך הצטרף טייל נוסף, שיצא לבדו לסובב המון בלאן והחליט לאמץ אותנו, או שאולי אנחנו אותו, כי ככה זה בדרך הזו, פוגשים אנשים חדשים ומגלים עולמות אחרים.

חלקו האחר של המון בלאן נמצא באיטליה, במחוז ואל ד'אוסטה, שבו ממוקמות העיירה המרכזית קורמאיור והעיר סן ז'רווה שדרכן עוברים בסובב המון בלאן. בין שאמוני וקורמאיור מחבר רכבל העובר דרך רכס ההרים. הרכבל מהווה אטרקציה בפני עצמה ומאפשר הצצה מלמעלה על הרכסים המופלאים של המון בלאן. בשנים 1957–1965 נחפרה מנהרת המון בלאן המחברת בין קורמאיור לשאמוני. אורכה של המנהרה 11.6 ק"מ והיא אחד מנתיבי התחבורה העיקריים שבהם חוצים מטיילי המון בלאן את האלפים.

בנימה אישית אומר כי הסיפור הגדול הוא לא רק המעברים והמבנה הטופוגרפי של המון בלאן. הסיפור הוא הטיול שבחרתי לעשות ממרומי גילי (מעל 50), טיול תרמילים בשטח, דבר שלא עשיתי מעולם. מלבד הנופים המרהיבים, הקסימו אותי גם המטיילים הרבים, צעירים, מבוגרים ומבוגרים יותר, מרחבי העולם, וכן ההקפדה של כל המטיילים על הניקיון והשמירה על הטבע.

השמירה על הניקיון לאורך המסלול כולה השאירה עליי רושם עז. לא מצאתי שם ולו גרגיר לכלוך אחד. אין בדרך הזו פחי אשפה אולם לא תמצאו ניירות זרוקים או פסולת אינטימית. הידיעה שבמון בלאן לא משליכים פסולת כנראה מושרשת עמוק ובאופן ברור בקרב המטיילים הרבים. המים הזורמים בשפע באגמוני המון בלאן, כמו גם הנחלים שממלאים את שטחי האגמים הקטנים במסלול המון בלאן נקיים ומותרים לשתייה והניקיון ניכר על כל צעד ושעל.

השמירה על הטבע ועל נכסי המון בלאן היא לא עניין טריוויאלי, וזה בעצם הדבר העיקרי שצרם לי בטיול הזה, הלוואי שערך השמירה על הטבע והניקיון היה נטמע ומיושם גם בישראל. במשך כל האימונים שביצעתי ברחבי ישראל, עד שהגעתי למון בלאן, לא הפסקתי לתהות בנוגע ללכלוך ולזבל שמפוזרים בכל פינה, אז יש מי שיגיד "איך את משווה בין ישראל לאירופה?", ועל כך אני משיבה, אם זה אפשרי שם – זה בהחלט אפשרי גם כאן. בסופו של דבר זה עניין של חינוך, וזו החלטה שלנו.