אל האוורסט וחזרה ב-18 יום

נופים מרהיבים, התרוממות רוח ותחושת הישג
הר האוורסט
האוורסט. מבט מקאלה פטאר

כבר כארבעים שנה אני מטייל בארץ ובחו"ל עם קבוצה של חברים מיטיבי לכת. יחד יצאנו לטרקים, קשים יותר או פחות ברחבי העולם. החוויה העוצמתית ביותר הייתה בעיניי טרק האוורסט, שבו בין השאר, משקיפים על פנורמת האוורסט המדהימה מפסגה סמוכה – קאלה פטאר, שגובהה 5600 מ'. המינימום הדרוש כדי להשקיף מקרוב על האוורסט הוא 12–13 יום, שכוללים גם שני ימי הסתגלות לגובה.

בפעם הראשונה עשיתי את הטרק הזה בשנת 2011 עם המדריכה הקבועה שלנו בארבעים השנים האחרונות ועם קבוצה של תשעה מטיילים. התלהבתי כל כך מהחוויה והחלטתי לחזור לכאן שוב. ארגנתי קבוצה קטנה, ארבעה סה"כ, וחזרנו לאוורסט ב-2013. סופה שהגיעה לאזור טרפה את הקלפים ושינתה את תוכניותינו, הספקנו אומנם לפנורמה, אבל זה סיפור אחר. בספטמבר הקרוב אהיה בן 75 ואני רוצה לחזור, בפעם האחרונה, לאוורסט (רוצים להצטרף?).

והנה, בקיצור, סיפור המסע הראשון, שארך 18 ימים. מתחילים בטיסה, במטוס של 10–30 נוסעים, אל שדה התעופה בלוקלה. המסלול (200 מ' אורכו) משופע בזווית של 15 מעלות, מה שמקצר את הנחיתה ומאיץ את ההמראה. שם פוגשים את המדריך והסבלים. אין כאן כבישים, רכבים או אפילו גלגלים על מריצות או עגלות בטווח של שבוע נסיעה. זהו עולם קסום ומיוחד ללא רכב. הכול מתנייד על גבי סבלים או שוורים, עד גובה 4000 מ' ועל גבי יאקים בגובה הרב יותר. האנשים במקום לבביים, הם מתפרנסים מהטרקרים ועושים הכול כדי להנעים ולעזור.

משדה התעופה בלוקלה (2800 מ') הולכים יום וחצי עד שמגיעים לעלייה התלולה והארוכה (מדרגות ברוב הדרך) לעיירה נמצ'ה בזאר (3400 מ'). עיירת המחוז שרובה בתי מלון, חנויות למטיילים ומסעדות. כאן שוהים למשך יום הסתגלות לגובה, כלומר סיבוב בגובה רב יותר וחזרה ללינה באותו הגובה. את יום ההסתגלות הבא עשינו בגובה 4500 מ'.

ממשיכים לעלות בהדרגה. הכפרים הולכים ומתמעטים והם יותר קטנים ועלובים. התנאים הולכים ונהיים ספרטניים. קור מקפיא בלילה וחום נעים ביום, אבל הנופים הנשגבים ועוצרי הנשימה (הגודל כן קובע), שהם המגוונים והיפים ביותר שראיתי מעודי (וראיתי הרבה) והאווירה הכללית של העולם השונה כל כך מהציוויליזציה שאנחנו מכירים, מפצים על הכול. האוויר צלול כל כך (גם בגלל דלילותו), כך שהשמיים כחולים כהים, בניגוד חזק לשלגים הבוהקים במרומי ההרים. גם הצמחייה מתמעטת מאוד. גידולי החקלאות היחידים הם תפוחי אדמה, מתחת לשכבת האדמה הקפואה. בערבים יושבים סביב התנור בחדר המרכזי, שמוסק בלביבות גדולות של צואת יאקים (חומר הדלק היחידי). במשך היום רואים את היאקים רועים בשדות, או הולכים בשיירות.

בדרך עוברים בהרבה גשרים תלויים מעל תהומות שבתחתיתם שוצף נהר או נחל והנופים המתחלפים עוצרי נשימה. חמשת הסבלים בני שבט השרפה, שכל אחד סוחב כ-15 ק"ג של הציוד שלנו (אנחנו רק כ-5 ק"ג) עוקפים אותנו בדרך כלל כבר בתחילת היום, והם אלה שמסדרים לנו את מקום הלינה הבא.

ביום התשיעי מגיעים לגובה של כ-5000 מ', שבו ישנים שינה טרופה, בגלל הגובה. דלילות החמצן מתחילה להקשות על הנשימה, למרות ההדרגתיות. העלייה לפסגת הקאלה פטאר, ההר מול פנורמת האוורסט שאינו מושלג, עוברת דרך הליכה ארוכה על קרחון האוורסט ובסופה עלייה מגובה 5200 מ' (גובהו של בסיס התחתית של המטפסים, שעליו השקפנו ממרומי הפסגה) לגובה 5600 מ'. כל כמה צעדים נעצרים לנשום כמה נשימות ולמלא את הריאות. העלייה קשה ואיטית בגלל הגובה ואורכת שעתיים למהירים (כולל אותי) ושלוש שעות לאיטיים שבינינו. למעלה, לנוכח פנורמת האוורסט המדהימה, העייפות מתחלפת בהתרוממות רוח ותחושת הישג. עשינו את זה.

את הדרך חזרה ללוקלה ולהמראה לקטמנדו, אפשר לעשות בנחת בשלושה ימים, וכך נעשה אם נצא בספטמבר הקרוב. אנחנו, בסיבוב הראשון, הוספנו עוד חוויות והרפתקאות וחזרנו רק לאחר 18 ימים.

חוויה של פעם בחיים, כבר אמרתי? כמובן בתנאי שלא חוזרים עליה…

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של מנשה

זו שעתנו הגדולה

על חשיבות החוסן הלאומי והחברתי של הפרט והחברה כולה

תמונה על גדעון

האם יחזרו?

האם אכן עושים את המירב לשחרור החטופים?

דילוג לתוכן