יומן מסע דובאי

באמת שאין לי מושג כיצד להתחיל לספר על מסע דובאי. האמת שלא מדובר במסע ממש, בסך הכול נסיעה של ארבעה ימים, אלא שאותם ארבעה ימים הפכו מהר מאוד למסע רגשי, שלי עם עצמי, עם הרבה מחשבות ותהיות בנוגע למדינת ישראל במזרח תיכון חדש. מיליון מיתוסים על העולם הערבי נרקמו אצלי במהלך החיים בישראל בליבה של האלימות והשנאה כלפי האחר, הזר והמנוכר, ורבים התנפצו לי בפרצוף עם הנחיתה בדובאי. לא נסעתי נסיעת תענוגות, אפילו שאין לי בעיה עם זה, אבל לא נחתתי שם כדי לנהוג בפרארי וגם לא בחרתי בספארי מדברי.

בסך הכול תכננתי להקדיש הרבה זמן ל"אקספו", היריד העולמי. מהר מאוד הבנתי שהנסיעה הזאת תהפוך למשהו משמעותי יותר בחיי, בעיקר כישראלית שחיה במקום שונא כל כך. כבר בירידה מהמטוס בדובאי קלטתי שאני כנראה לא מבינה דבר וחצי דבר על העולם הזה, ובעיקר לא על העולם הערבי ועל יסודות האירוח והכבוד – בטח בעידן של כסף אין-סופי.

דובאי והאמירויות בכלל הם מקומות עשירים בסדר גודל מטורף. המחשבות שעברו לי בראש טרם הנסיעה היו קשקושים של עושר, מנעמי החיים ורדידות אין-סופית, או כפי שהגיב לי מישהו באחד הפוסטים שלי על דובאי, "דובאי מתאימה לישראלים שמתלהבים מבטון וממכוניות יוקרה". מהר מאוד התבדיתי. עם הנחיתה בדובאי הבנתי שבתוך כל העושר הזה יש הרבה מחשבה. בשנות הקיום של איחוד האמירויות, שחוגגות בדיוק השבוע 50 שנה לאיחודן, הן הראו הרבה מעבר לרדידות ולשטחיות. יש באמירויות ביטוי לחברה פתוחה ונאורה יותר, למרות הקשיחות האסלאמית. יש בהן ביטוי לכבוד לאחר, לזר, לנוחות, לדיוק, לתשתיות חכמות ולסביבה נקייה יותר. בכל מקום שאליו הגעתי מצאתי אדיבות, עדנה, הרבה סימפטיה וניסיון לארח ברמה הגבוהה ביותר – החל בשירותים הציבוריים, עבור בשירותי הנסיעות וכלה בשוטרי התנועה בכבישים, כאילו מישהו שם למעלה יושב וחושב מחשבות אמיתיות על איכות חיים ציבורית ברמה הגבוהה ביותר שיש. והפאנץ' הגדול הוא שכל זה מתרחש במשטר אסלאמי קשוח.

בראש כל האמירות עומד שייח ששלטונו עובר בירושה, והוא המכריע בכל נושאי החיים באמירויות מבחינת כלכלה, חברה ודת. מדיניות החוץ וההגנה משותפת לכלל האמירויות. בשנת 1971 הקים האיחוד פדרציה שבאמצעותה כל אמירות שולטת על השטח שלה ולה זכויות ניהול לרבות נושא הנפט. מה שאומר שהאמירויות מתנהלות כפדרציות, והסיפור האמירתי הופך מעניין עוד יותר. איך כל העסק הזה מתנהל בצורה מדויקת כל כך, ושאלת השאלות – עד מתי יימשך תור הזהב הזה?

אבל בואו נחזור אליי. המטרה שלי בנסיעה הזאת הייתה כאמור להגיע אל האקספו. לטעום קצת חדשנות וטכנולוגיה במקום הכי עוצמתי בעולם. ההצצה הזאת הפכה מהר מאוד למחשבות עמוקות על מסורת וחדשנות, דיגיטל וסביבה ובעיקר עושר עצום של תרבויות שהתנקז למקום אחד כדי לבנות עולם חדש, אולי טוב יותר, אולי נקי וסביבתי יותר, ואולי אפילו נחמד חברתית. מכיוון שמרכז המחקר שבו אני עובדת, "מוסד שמואל נאמן", עוסק במחקרי מדינות בדיוק על הנושאים האלו, היה לי חשוב ואפילו קריטי להגיע לשם.

האקספו הוא מתחם ענק שמשתרע על שטח של כ-4,400 דונם, הושקעו בו כ-20 מיליארד דולר ומציגות בו 192 מדינות, בהן גם ישראל, שלעניות דעתי פספסה בענק במיצג שלה. באתר ארבעה שערים שמעוצבים כאריג משרבייה, עשויים סיבי פחמן, חומר שמאפשר יציבות של המבנה יחסית למשקלו ולכמות החומר בו, ושנחשב לאחד החומרים החזקים בעולם ואף משמש בתעשיית התעופה והחלל. פרישת הביתנים באקספו היא במבנה של שלושה עלים שבמרכזם כיכר מקשרת. בקצוות שלושת העלים תוכננו מבנים אייקונים מרשימים בהתאם לנושאי העלים: קיימות (Sustainability), ניידות (Mobility), הזדמנות (Opportunity).

מרבית המדינות שמציגות במתחם מציגות את סיפורי המדינות בווירטואוזיות מרתקת המשלבת אביזרים, פירוטכניקה, רובוטיקה, בינה מלאכותית, ביג דאטה, תחבורה אוטונומית ועוד הרבה מאוד חדשנות טכנולוגית. כמעט כל הביתנים מספרים סיפור של עוצמה, עתידנות וחדשנות. יום אחד לא יספיק לביקור באקספו אם ברצונכם באמת ליהנות ולהבין. בין הביתנים ניתן לנוע בקלנועיות (חינם) וההדרכה וההכוונה במקום פשוט מדהימות. קל להתמצא ובכל פינה תמצאו מי שינחה אתכם.

הביתנים המרתקים בעיניי היו: Terra, חלק ממתחם הקיימות, שעוצב על ידי חברת Grimshaw Architects מבריטניה, ונותן הצצה לטכנולוגיות ירוקות באזורים מדבריים; הביתן של האמירויות, שעוצב בהשראת כנפי הבז; הביתן של סינגפור, שמשלב סיפור טכנולוגי של נווה מדבר וטבע ומעניק הצצה ליכולת של מדינה לאפשר לעצמה סביבת חיים עצמאית בתוך גן עדן ירוק; כמו כן הביתן האיטלקי, הספרדי, ההודי, ההולנדי, האוסטרלי, היפני, השוויצרי והביתנים של מדינות ערב. ביתן Terra והביתן של האמירויות לא ייהרסו בתום התערוכה, שתסתיים באפריל.

בסיכומו של מסע, זה אולי יישמע תמים, אבל בדובאי הבנתי שישראל לא יכולה להמשיך בדרכה הקשוחה, המפלגת והמיליטנטית. בעיקר הבנתי זאת אחרי הביקור בגלובל וילג', מתחם ענק שמאגד בתוכו את כל מדינות האסלאם. שם נחשפתי למארג האדיר של התרבויות האסלאמיות. שם הסתובבתי לבד עם הרבה מאוד רגשות מעורבים. ושם גם נחרדתי מהבורקות ומהנשים עטויות השחור, עטופות ברעלות מסתירות, וממעמדן הנחות, אך יחד עם זאת גיליתי שגם נשים מוסלמיות יכולות לבחור. אולי מתוך האמירויות יחול שינוי גם במעמד האישה.