"אכול ככל יכולתך" – גרסת התצלומים בעמק האומו

שיטות תמחור שהתגלו לעיניי בטיול באתיופיה
מקומיים בלבוש מסורתי
בני שבט בעמק האומו צילום: אבי רוזנטל

המודל התמחירי המקובל במסעדות הוא תשלום עבור המנות שבוחרים. מודלים אחרים מדברים על מחיר כולל לארוחה עסקית, מנה עיקרית בתשלום וסלטים ללא הגבלה או אפילו "אכול ככל יכולתך" במחיר קבוע. גם בענפים אחרים תראו מודלים דומים, למשל מינוי לסרטים או להצגות כשהמחיר לסרט בודד או הצגה בודדת נמוך ממחירו בקנייה ללא מנוי.

המודל של תשלום כולל עם הנחה עשוי להיות מודל של רווח לכול – גם לחלק מהצרכנים וגם למציע השירות. בפוסט זה אעסוק במודל דומה של תשלום – בעמק האומו שבדרום אתיופיה. אבל לפני כן אספר קצת על החוויה היפנית שלי.

בצעירותי התעניינתי בתרבות יפן, עד כדי כך שאפילו השתתפתי בקורס ללימוד השפה היפנית בירושלים. המורה שלי היה הטוב ביותר שיכולתי לדמיין – יפני, פרופסור אורח לבלשנות באוניברסיטה העברית, וגם משתייך לאוהבי ישראל נוצרים הקרויים "בית שלום".

הייתה גם בעיה: היקף הקורס היה 20 שעות בלבד. ההבדלים התרבותיים, שבאים לידי ביטוי בשפה, הפכו מבחינתי למוקד בקורס. למשל המקבילה היפנית למשפט הפשוט "קוראים לי אבי" היא (בתרגום חופשי שלי): "אני בהווה. חיובי. אבי."

בסופו של דבר כשנסעתי עם אשתי לירח דבש ביפן, בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה, התקשיתי לדבר עם רוב היפנים שפגשתי. הם לא ידעו מספיק אנגלית בשביל להבין אותי ולדבר איתי, והניסיונות שלי לדבר באמצעות המילים הבודדות שידעתי ביפנית לא הספיקו לתקשורת משמעותית. נוצרו מצבים מצחיקים כשניסיתי לתקשר עם אנשים באמצעות פנטומימה. אבהיר שמעולם לא למדתי פנטומימה.

שנים אחר כך, כשנסעתי לאתיופיה, הבעיה שתיארתי ביחס לתקשורת שלי עם יפנים חזרה בתקשורת שלי עם תושבי עמק האומו. מרבית התיירים במקום אינם דוברי השפות המקומיות ורמת האנגלית של מרבית האתיופים שפגשתי הייתה דומה לרמת היפנית שלי, במקרה הטוב. אתיופי שדובר אנגלית, ברמה בסיסית או סבירה, יכול להתפרנס בקלות יחסית בהשוואה לחברו שאינו מסוגל לתקשר באנגלית.

איך מתפרנסים בעמק האומו באתיופיה?

השבטים החיים בעמק האומו מתפרנסים בקושי רב, בעיקר מבקר ומצאן שהם מגדלים. פה ושם הם גם מגדלים גידולים חקלאיים המכסים חלק קטן מהצריכה העצמית שלהם. אף שמדובר באזור שאמור להיות גשום, הגשמים יורדים בהרים, ובעמק יש מחסור במים, כך שאין חקלאות משמעותית.

אך אפשר למצוא פרנסה מסוימת בתיירות. אחת הדרכים להתפרנס היא לתת משהו לתיירים ולקבל תמורה כספית. דרך נוספת היא לבקש משהו מתיירים במתנה. בכל מקום שהסתובבתי נתקלתי באנשים עניים שביקשו ממני משהו: החל מבקבוק שתייה ריק או חולצה ישנה וכלה בסכום כסף קטן. דרך נוספת היא לקבל תשלום תמורת התייצבות לצילומים עבור התיירים. במונחים של תיירים ממדינות מפותחות מדובר בסכומים מגוחכים. במונחים של בני השבטים המקומיים מדובר בהכנסה ניכרת.

הבעיה היא תקשורת. אם באזורים אחרים יש אנשים מעטים היודעים אנגלית, בעמק האומו אלה שיודעים אנגלית נדירים במיוחד. היחיד בשבט שיודע לדבר אנגלית – לעיתים מדובר במישהו שאינו מהשבט אך מדבר גם את שפתם וגם אנגלית – הוא איש המפתח.

המחזה העצוב הוא שכל אחד מבני ובנות השבט מתחנן בפני התיירים שיצלמו דווקא אותו. גם כך הם בקושי לבושים, אבל הם מוכנים להצטלם בכל תנוחה שיביים כל תייר מזדמן: כיחידים, עם תינוקות או עם ילדים בקבוצה. הגברים המפחידים החמושים ברובים, שאינם מהססים לירות בבני שבט אחר שגנבו פרה או פרות מהעדר שלהם, מתחננים כמו ילדים קטנים שיצלמו אותם. הם פונים לתיירים, אבל הם פונים יותר לאותו דובר אנגלית המתווך בינם לבין התיירים. איתו הם מסוגלים לתקשר. האיש הזה הופך לאדם חשוב ביותר במערכת השבטית.

גם אצל השבטים הללו מתקיימות שיטות התמחור שהזכרתי בתחילת המאמר: תשלום עבור כל תמונה או תשלום כולל שמשלמת קבוצת התיירים המאפשר להם לצלם ככל יכולתם. איני יודע איזו מהן עדיפה מבחינה כלכלית, אבל אין ספק שהמודל של "צלם ככל יכולתך" פחות משפיל מבחינה אנושית.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

3 תגובות

  1. מדהים בכל פעם לקלוט איזה חיים טובים יש לאנשים רבים בארצות מפותחות, ואיזה חיים קשים יש לאנשים מסכנים בארצות אומללות.

  2. מעניין לשמוע מה קורה בארצות רחוקות ובמחוזות שכוחי אל בעולמנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גדעון

פרס ישראל לאן?

בעקבות המחלוקת בעניין הענקת פרס ישראל

צילום של אבי רוזנטל

לא הקלף מלוכלך

על הסרט "קלף מלוכלך" ועל רמאויות בברידג'