לבד במאצ'ו פיצ'ו – תקווה לענף התיירות

באחד מאתרי החדשות קראתי כתבה קצרה שכותרתה "מאצ'ו פיצ'ו נפתח עבור תייר בודד מיפן שהמתין 7 חודשים להיכנס". הכתבה הסתכמה אומנם בכמה משפטים בודדים ובכל זאת, הידיעה הופיעה כמעט בכל אתר חדשות בשפה העברית, האנגלית, הספרדית ועוד. מייד עלו בי זיכרונות מהטיול שלי בדרום אמריקה. אך אלה לא היו רק הזיכרונות שהציפו אותי ועוררו בי אופטימיות. אם כן, מה היה בכתבה שכל כך ריתק וסחף אותי במחשבות, וגרם לי לרצות לכתוב?

ראשית, אתחיל בהסבר קצר על האתר. מאצ'ו פיצ'ו היא עיר קדם-קולומביאנית של תרבות האינקה. היא נבנתה על ידי אימפריית האינקה בערך בשנת 1450 על הר שגובהו 2430 מטרים. בשונה מערים רבות אחרות, מאצ'ו פיצ'ו לא נחרבה בזמן הכיבוש הספרדי. בערך עד שנת 1911 היה האזור מכוסה בעצים, מעין ג'ונגל שהסתיר את העיר ואת המבנים השמורים. משנת 1911 ואילך החלו להגיע לאזור משלחות של ארכיאולוגים וחוקרים. בשנת 1983 הכריז אונסק"ו על מאצ'ו פיצ'ו כאתר מורשת עולמי, ובשנת 2007 הוכרז המקום כאחד משבעת פלאי תבל החדשים.

קריאת הכתבה הקצרצרה הזכירה לי את ימי ההכנה שקדמו להגעתי למאצ'ו פיצ'ו ואת ההתרגשות הרבה שאחזה בי לקראת הביקור באתר עצמו. לאחר כמעט שבוע וחצי של שהייה בקוסקו (אחת הערים המרכזיות בפרו), שם ביליתי במסיבות עד אור הבוקר, אכלתי אוכל מקומי מדהים וראיתי נופים עוצרי נשימה, הגיעה העת לבקר במאצ'ו פיצ'ו. מבנה האישיות שלי גורם לי, לעיתים קרובות, לעשות דברים באופן שונה מהמצופה, ואני נוטה לשאול שאלות פילוסופיות על הידוע מראש. לפני הנסיעה חלפו בראשי שאלות אחדות: האם המחזה כה מרהיב כפי שהוא מוצג ברשתות החברתיות? האם תיירות ההמונים שמגיעה לבקר שם, תמנע ממני ליהנות באופן מרבי מהמקום? וכן הלאה.

ישנן כמה דרכים להגיע למאצ'ו פיצ'ו: רכבת מהירה, טרק הליכה במשך כמה ימים, או באמצעות אוטובוס והליכה רגלית. בחרתי בשילוב בין אוטובוס להליכה, זוהי הדרך הזולה ביותר שיש, אך היא מסורבלת. בקוסקו התארגנו אני וחבר לקראת הטיול: הרבה מים, אוכל וציוד מינימלי. את כל שאר הציוד שלנו השארנו בהוסטל שאירח אותנו בשבוע וחצי האחרונים.

לפני היציאה למסע סגרנו מראש לילה באכסנייה בעיר Aguas Calientes, והזמנו כרטיסי כניסה למאצ'ו פיצ'ו. מקוסקו נסענו באוטובוס במשך כ-6 שעות עד לכפר "סנטה תרזה". נסיעה מטלטלת, מפחידה, בלי כבישים מסומנים, אך עם נופים מדהימים וחוויה שבדיעבד שווה כל רגע. מהכפר המשכנו במיניבוס (קולקטיבו) אל תחנת הכוח ההידרואלקטרית, ומשם התחילה צעדה על פסי רכבת במשך 3 שעות עד לעיר Aguas Calientes. לפני שהגענו לתחנת הכוח, שיערתי לעצמי שמעטים המטיילים שיבחרו בדרך הזאת, אולם הופתעתי לגלות שהיו מטיילים רבים מכל העולם ובני גילים שונים, כולם עם תיקים על הגב צועדים על פסי הרכבת. במהלך הצעידה דיברתי עם כמה מהם, החלפנו חוויות כשברקע שמענו את הציפורים מצייצות וכך הדרך חלפה במהירות. Aguas Calientes הוא כפר תיירותי שכולו מיועד למטיילים שמגיעים למאצ'ו פיצ'ו. יש מבחר של מסעדות, מקומות לינה מגוונים (מאכסניות נוער עד מלונות 5 כוכבים), וכמובן אי-אפשר בלי חנויות מזכרות בכל פינה. מדהים לגלות עד כמה ניתן להפוך מקום שומם ליעד תיירותי מצליח.

הלכנו לישון מוקדם מאוד על מנת לקום בשעה 04:00 לפנות בוקר. בשעה 04:30, כשהשער נפתח, התחלנו את ההליכה לכיוון פסגת ההר, שם ממוקם מאצ'ו פיצ'ו. יש כ-1600 מדרגות אבן גדולות במיוחד בשיפוע חד, ולא רואים באופק מתי יסתיימו, עד שמגיעים לכניסה למאצ'ו פיצ'ו. יצאנו עם קבוצה נכבדת של מטיילים שהעדיפו לטפס במדרגות ולהיות בין הראשונים באתר (כשעה וחצי-שעתיים הליכה), ולא להגיע עם התיירים שבחרו לנסוע באוטובוס בשעה 08:00.

העלייה ברגל והיציאה המוקדמת לדרך אפשרה לנו זמן חסד של התרגשות והנאה מעצם היותנו במאצ'ו פיצ'ו עם מטיילים בודדים ובשקט כמעט מוחלט ועוצמתי. בשעה 08:30 מגיעות שיירות של אוטובוסים עם תיירים, ובשל העובדה שאין כמעט הגבלה של מקום, הופך מאצ'ו פיצ'ו בן רגע ממקום קסום למקום הומה אדם. כל סלע ומבנה היסטורי מוקף במטיילים עד אפס מקום. כמה דקות לפני שכל האוטובוסים הגיעו, ישבתי לבדי, הסתכלתי על הנוף, ופשוט נדהמתי מהעובדה שאנשים בנו את המקום בכוחות עצמם ללא משאיות או מנופים. את התחושות הללו לא ניתן להעביר בכתיבה או בשיחה. צריך להיות שם כדי להבין.

בימים אלה של משבר הקורונה, שבהם התיירות חווה את אחד המשברים הגדולים בהיסטוריה, ויעדי תיירות, קטנים או גדולים כמו למשל אתרי מורשת עולמיים (מאצ'ו פיצ'ו), נותרים סגורים ללא מבקרים, הבנתי מדוע התרגשתי כל כך מהכתבה על התייר היפני שביקר במאצ'ו פיצ'ו. בתוך כל הכאוס שקיים היום הרגשתי שזאת נקודת האור והתקווה של התיירות. התייר היפני מייצג עבורי התחלה חדשה, תקווה של חזרה לשגרה שבה תיירים נוסעים בעולם, מטיילים, מבלים, והכי חשוב, תקווה שבפעם הבאה שנבקר במאצ'ו פיצ'ו, הבעיה שלנו תהיה העובדה שאנחנו מוקפים בתיירים.