קליפורניה, חזרתי

"לא כדי לחפש תורה אחרת, טובה הימנה, כי ידוע אדע שאין כזו, אלא כדי לעזוב את כל התורות וכל המורים ולהגיע לתכלית שלי…" (הרמן הסה, סידהארתא. תרגום: אברהם כרמל)

בשעות הבוקר יצאתי עם גיא מהמלון, הנענו את דודג' הראפרים השחורה ונפרדנו מסיאטל. חצינו את הגבול בין וושינגטון לאורגון, שואפים לגרד כמה שיותר את קו החוף, לנסוע בדרך המקבילה ביותר לאוקיינוס כך שהפסיפי תמיד ייראה לנו, תמיד ישתקף מחלון הנסיעה.

אחרי פורטלנד חתכנו מערבה, לכביש 101. הנוף שנשקף הוא אגדי. יערות רד-ווד עצומים שעולים מתוך האדמה מעלה אל השמים, העצים עצומים, אי אפשר לראות את הצמרות שלהם, הגזע שלהם רחב ועטוף בקליפה עבה, סדוקה ואדמדמה. מעין קמטי זקנה המעידים על נוכחותם העתיקה. העצים בני מאות ואלפי שנים. עצים קדמונים. הייתי חייב לחבק אחד.

גיא עצר בשולי הדרך, ואני ניגשתי לגזע העצום, פורש את ידיי לרווחה, אצבעותיי מוצאות להן אחיזה בין סדקי הגזע, מצמיד את הלחי ונושם עמוק, פולט את האוויר במתינות, נושם שוב, אני מרגיש אותו, מרגיש איך המגע ביני לבין העץ מתעצם. זה מתחיל בתחושה קלה ומתחזק מנשימה לנשימה לזרמים נעימים שנעים בכל גוף ומהדקים אותי חזק יותר לגזע.

בין פיתולי הכביש היורדים מטה לכיוון האוקיינוס, הציץ לו הנוף של הפסיפי מתוך היער הקסום, וכך הירוק-אדום התמזג לו עם הכחול האין-סופי של האופק. הפינה הצפון מערבית של ארה"ב היא מבין הפינות היפות ביותר שיש לארץ הזאת להציע.

במקום כלשהו על גבול אורגון-קליפורניה אנחנו מגיעים לחוף בתולי. אפילו עקבה אחת לא נראית על החול, אין כאן נפש חיה. אנחנו טובלים בים, מדליקים מדורה ומתכוננים להעביר פה את הלילה. יש לנו רק שק שינה ושמיכה, ורוח הבריזה קרה. גיא מניח בתוך המדורה כמה חלוקי נחל גרניטיים שמצאנו בסמוך, ואני חופר תעלה בחול. אחרי עשרים דקות גיא מוציא את החלוקים הלוהטים מהאש, מניח אותם בתעלה ומכסה. פרשנו את שקי השינה והשמיכה מעל החול שכבר הספיק להתחמם מהחלוקים, וכך נשארנו חמים לאורך כל הלילה. השמים חיפו עלינו כשמיכת כוכבים ויצרו מופע פירוטכניקה מדהים של ניצוצות ושובלים מוארים.

התענוג הגדול ביותר של השינה בשטח הוא הבוקר. קמים לקולו הנעים של הטבע, של האוקיינוס, האלמנטים מלטפים אותך במתיקות, מנערים אותך משנתך דרך חושיך, מעירים אותך לשלוות עולמים של החוף החשוף. היום אני כבר סוגר מעגל.

לפני שעזבתי את בית הוריי אבא אמר לי: "דניאלי, שים לב, כשתגיע לקליפורניה אתה תרגיש שתרצה להשריש שם, זה מרגיש כמו ישראל רק גדול יותר ועם טוויסט אמריקאי". את זה הוא אמר לי מניסיונו האישי, בסוף שנות ה-70 הוא עשה את הגרסה שלו לחוצה ארה"ב, במוסטנג צהובה עם גג נפתח. וכמה שהוא צודק.

ככל שמדרימים במדינת הזהב, משהו באוויר פה מזדקק, הוא מחביא בתוכו ניחוח ים תיכוני שמתובל בעוצמות של האוקיינוס. הנוף דומה לגליל, הכרמל והרי יהודה. גבעות אלונים, יערות מחטניים שביניהם מחשופי סלע גירניים, עמקים עשבוניים וצהבהבים, כרמי גפנים נטועים להם לאורך קילומטרים רבים. שדות חיטה וכותנה מכסים את האופק. הנוף והאקלים בקליפורניה מגוונים כל כך. חלקה הדרומי של קליפורניה חופף לקווי הרוחב הצפוניים של הארץ ושל לבנון. קרני השמש שחודרות את השמים ומוחזרות מעלה יוצרות בזווית הפגיעה שלהן מעין פילטר צילום שמחזק את התפאורה הישראלית הים תיכונית, זה הגלאם של קו רוחב 32 צפון. זה הקו האהוב עליי, קצת מעל רצועת המדבריות, זה מקום המפגש בין הנווד לאיכר. בין הארץ הנושבת לזו השוממת. זה הקו, החיבור שבו המונותאיזם התפתח. מתוך שממת המדבר התגלה האל היחיד.

אחרי 600 ק"מ בכביש 101, שבמהלכם גירדנו את אחת מרצועות החוף היפות בעולם, פנינו מזרחה לגראס ואלי, לחווה של אביב. בעצם כבר הייתי פה. המעגל נסגר, אבל עוד לא בנקודה שהגדרתי. קצת רקע על אביב: הוא השתחרר מהצבא וטס לעבוד בניקוי שטיחים בניו יורק, משם טס למקסיקו וחי שנים בקרקס נודד כמאלף הסוסים של הקרקס. לפני שש שנים הגיע לקליפורניה, קנה חווה ואז עוד חווה ואז עוד חווה. היום יש לו גם בית בברזיל והוא על הקו ברזיל-גראס ואלי.

אביב עשה לנו סיבוב בכמה חממות חדשות שבנה. כמה ששמחתי לראות אותו. הוא היה שם כשנשבר לי האופנוע הראשון, וכל מי שהיה שם כשנשבר לי האופנוע, אני תמיד אהיה שם כשלו יישבר.

קשקשנו על טיולים, מסעות, אמריקה, ברזיל, טקסי איווסקה ועוד חומרים מאלחשים שרוקחים בג'ונגלים של מרכז ודרום אמריקה ושמעוררים את המיצים של הבטן. עד השעות הקטנות של הלילה ישבנו וקשקשנו כשסביבנו חממות צבעוניות ומאפרה מלאה.

בבוקר נפרדנו בחיבוק. אחר הצהריים נגיע לסאן קלמנטה. גיא סוחט את דוושת הגז של הדודג' ספורט השחורה, והיא שואגת לה בעמימות עוצמתית בכביש המהיר. אני מכיר את הנוף, רכבתי בו כבר. הוא מעלה בי זיכרונות ראשוניים, מעלה בי נשכחות של חוסר ודאות והתמסרות מלאה לדרך. מזכיר כמה עברתי. אני עוד לא תופס שאני עוד רגע כבר בסוף.

גיא מחנה את הדודג' השחורה בכניסה לבית, ואני יוצא ברגל ימין, נכנס, מתיישב על הספה ושוקע בה. בום, זה מכה בי, לא ישבתי ככה על ספה כמעט שנה, תמיד היה לי יעד להגיע אליו. כל המתח בגוף שלי מתפרק, שקט חמים ואסירות תודה לזה שלמעלה מילאו אותי, חיוך נפרש לי על הפנים. זהו, הקפתי את העולם.

פיצחתי.

בערב חברים ארגנו מסיבת סוף הקפה. מחרתיים אני בארץ.

כל בוקר אנחנו קמים להקפה חדשה. כל יום הוא חלק מהמסע המופלא של החיים. לחיי המסעות, לחיי ההקפות הרבות שבדרך…