חזרה לארה"ב

אחרי שירדתי מהאונייה "סלבריטי מילניום", שהעבירה אותי מיפן לקנדה, חיפשתי אוטובוס שיעביר אותי חזרה לארצות הברית. עליתי לאוטובוס בוונקובר ולאחר שעה בלבד ירדתי ממנו במעבר הגבול שבין קנדה לארה"ב.

אני עדיין מרגיש את היבשה מיטלטלת לי, זה קורה אחרי הפלגות ממושכות. שוטר ההגירה מביט בי במבט משתהה. יש לי זקן ארוך, שיער קצר ופרוע, גיטרה מכוסה בצמר אלפקות כחול שתלויה על הכתף, מוצ'ילה שחוקה ומאובקת ענודה לה ברישול על הכתף השנייה, ובעיניו אני רואה את התהייה והחשדנות. "אדוני, אני מקיף עכשיו את העולם בלי מטוסים," אני מסביר לו. הוא בוחן שוב את דפי הדרכון. כזה הוא עוד לא ראה. "כמה זמן תהיה בארה"ב?" הוא שואל. "יש לי כרטיס טיסה לעוד שמונה ימים," אני עונה. אחרי כמה רגעים הוא משיב "ברוך הבא לארה"ב, שיהיה לך יום טוב ודרך צלחה", ומוסר את הדרכון החתום. וכך לבדי, כשבידי הדרכון החתום ועל גבי מטלטליי המעטים, בדרכי חזרה לאוטובוס הירוק, אני חווה רגע מתוק, רגע של עוד ציון דרך מבין האחרונים שההקפה הזו מזמנת לי. זה מעבר הגבול האחרון שלי, הגבול המדיני הסופי עד לנקודת הסיום.

גבולות הם דבר תמוה. הם עוזרים בארגון ובסדר אך רק לאלו שקבעו אותם. דבר אחד עומד בסימן קריאה – חייבים לחצות אותם כדי להבין את משמעותם והתאמתם. רק כך ניתן לצייר גבולות חדשים נכונים ומדויקים יותר לנפש, רק כך ניתן להרחיב את גבולות המחשבה והתודעה. רק מתי מעט יצליחו להשתחרר מהם ולבטל אותם כליל.

השיח הרעיוני על הנחת גבולות מתורגם לזה שבין האיכר לנווד. בכל אחד קיים נווד וקיים גם איכר. לא ניתן להפריד בין השניים, הם משלימים זה את זה. מאזנים. הנווד בז לגבולות ועסוק בחצייתם תמידית, כך הוא מצייר אותם לעצמו מחדש. והאיכר, הוא שומר על הגבול טוב טוב, שאף חיה רעה לא תיכנס לאדמתו. הגבול מוגדר לו למשעי. יגידו האיכרים כי הנווד פועל באימפולסיביות ובחוסר אחריות, הנוודות מסכנת גם את המעט שכבר יש. אך מנגד יאמר הנווד כי חייו המחזוריים של האיכר משעממים ומקובעים, תפלים וקנאיים לחומר, הם חסרי תשוקה, מעוף וגעגוע. אך האיכר, כדי שיהיה מוצלח חייב להבין נוודות מה היא. והנווד, ללא ניסיון בעבודת אדמה – כיצד יהיה לו מצפן? כל נווד מוצלח מתחיל כאיכר, רק כך יוכל לחזור ולמצות את הפוטנציאל המלא שלו, של אדמתו. בכל אחד יש גם נווד וגם איכר, פעם זה מושך ופעם זה.

ירדתי מהאוטובוס בנמל התעופה של סיאטל. בכניסה לנמל גיא כבר חיכה לי. מהבית שלו התחלתי את הקפת העולם. כמעט שנה חלפה מאז אותו הרגע שבו שחררתי את הקלאץ' של הבהמה, האופנוע הראשון שלי, מפתח הבית שלו. כבר זמן מה שאני מדמיין את הרגע הזה, הרגע שאנחנו שוב נפגשים. בברלין זה כמעט קרה, אבל  בגלל שביתת העובדים בנמל התעופה שם בוטלה הטיסה שלו.

דמיון הוא כלי נחוץ לאלו השואפים להגיע למטרה. אבל לא הדמיון לבדו, האדם זקוק גם למעט תעוזה. זו מסייעת לו לתחום את הדמיון לחלום, ומשם מתחילה הדרך להגשמה. והנה אותו הדמיון מקבל הוויה מאוד מציאותית. אני מחבק אותו כל כך חזק, התרגשות עזה אופפת את גופי. גיא: "שו יא ג'ינו, איזה זקן גידלת לנו, Welcome back to the USA".

בטרמינל של השדה השכרנו דודג' ספורט שחורה, ממש כמו של הראפרים האפרו-אמריקנים מהקליפים ב-MTV. גיא שמע על מסעדה ישראלית מומלצת באחת הסמטאות בעיר התחתית, מין חור בקיר גרסת סיאטל. אכלנו סביח מוצלח, מג'דרה משוגעת וסלט ירקות. באופן מפתיע סלט הירקות הזה החזיר אותי בטעמו לבית. הבעיה עם הפירות והירקות בארה"ב היא שטעמם חסר, כאילו עובדים עליך. הם נראים חיוניים להפליא, מוריקים ומבריקים, מסודרים בתוך אריזות מזמינות, אבל בשורה התחתונה הלימון לא חמוץ, לעגבנייה טעם חיוור, המלפפון אוורירי למדי והמלח בכלל לא מלוח, הפירות מתוקים מדי, מהונדסים. אבל הסלט הזה, הטעם שלו גרם לי להרגיש כאילו אני יושב בחצר של סבתא שבמושבה מגדל מתחת לעץ זית ומסתכל על הכנרת.

שמה של סיאטל ניתן לה על שם צ'יף אינדיאני מפורסם שהנהיג את השבטים במקום. הוא ייצג את האינדיאנים במשא ומתן עם השלטון הלבן. נאום שנאם מול מושלי האזור הלבנים בשנת 1854, וששוכתב לאחר מכן בשנות ה-70 של המאה הקודמת, שופך אור על האופן שבו חי וראה את הקשר של האדם לסביבה. המילים אלמותיות, מדויקות היום יותר מתמיד.

"האדם הלבן חייב להתייחס לחיות הארץ הזו כאחיו. אני פרא ואיני מבין דרך אחרת. חזיתי באלפי בופאלו נרקבים במישור, נטושים על ידי האדם הלבן שירה בהם מרכבת חולפת. אני פרא ואיני מבין מדוע סוס הברזל המעשן חשוב יותר מהבופאלו… מהו האדם ללא החיה? אם כל החיות היו נעלמות, האדם היה מת מבדידות גדולה של הנפש. כי את שקורה לחיה הוא שקורה לאדם. כל הדברים קשורים זה בזה. מה שקורה לארץ קורה לבני הארץ". (טד פרי, 1971, עיבוד לדבריו של צ'יף סיאטל, 1854)

מעבר למזג האוויר הנפלא שהעיר הזו בורכה בה, היא מתוכננת היטב, לא גבוהה, לא צפופה ולא פרוסה מדי. היא ירוקה להפליא, נקייה, שקטה ומקיימת. התחבורה הציבורית מתפקדת מעולה, בניגוד למצב ברוב הערים האמריקניות, שההתניידות בהן היא על טהרת הרכב הפרטי. רוחו של הצ'יף מורגשת במקומות רבים בעיר. משהו טוב קורה כאן.

מהמסעדה הישראלית קפצנו למוזיאון הרוק. המוזיאון שופע בתערוכות המציגות את חלקה של העיר בעולם המוזיקה. בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת התפתחה בסיאטל סצנת המוזיקה רוק – גראנג', ועד היום סיאטל היא הירושלים של הזאנר. להקות כמו פרל ג'אם, נירוונה וסאונד-גארדן ועוד רבות וטובות התחילו את דרכן פה. מכאן יצאה בשורת הגראנג' לכל העולם.

בדקתי את חשבון הבנק ואת מדד המזומן בכיסי. אחרי תשלום כרטיס הטיסה לארץ נותרו לי 545 דולר בדיוק. אלו הם כל נכסיי, זה כל התקציב שלי, וזה לא הרבה. אני מקווה שיספיק. התאכסנו במלון זול ונעים במרכז העיר, מחר נמשיך דרומה לגרד את קו החוף שהוא אחד היפים שיש בעולם.