הכדור מתחיל להיסגר

אחד הדברים שחווים בחציית האוקיינוס הפסיפי ממזרח, הוא חציית קו התאריך הבין-לאומי. כך שאת ה-15 במאי 2017 חייתי פעמיים.

לפני שהתחלתי את הקפת העולם, עוד כשהייתי בגלפגוס, הפלגתי בין האיים והגעתי לאי ששמו איזבלה. אמרו לי שזהו המקום היחיד בעולם שבו אפשר לראות איגואנות ורודות. זו חיה שמטילה את הביצים שלה בסמוך ללוע של הר געש, במקום שהאדמה חמה, והר הגעש הוא זה שדוגר עליהם. זו החיה הקרובה ביותר לדרקון שאני מכיר.

ירדתי במזח המעגנה של האי, נעמדתי עליו כמה דקות ובהיתי בים ובסביבתי החדשה, תוהה על חיי. פתאום, מתוך הקול הנעים של הגלים, שמעתי צליל זעקה, מין שאגה, קול שכזה, שהגוון שלו מעיד על מצוקה, ועוצמת הקול רמזה על כך שהזעקה-שאגה יוצאת מלוע של חיה גדולה מאוד. שוב שמעתי את שאגת הכאב, תהיתי מנין היא באה, והנה היא שוב, משאגת כאב אחת לשנייה הקול התעצם, חדר עמוק יותר לגופי והעלה בו זרמים. נעמדתי על קצה המזח, ניסיתי למקד את מקור השאגה, ולפתע מתחתיי ראיתי לביאת ים שוכבת על החול ולידה גור. היא הביטה בי, דמעות זלגו לה מהעיניים, שאגה את כאבה שוב ותוך כדי כך התפתלה. כואב לה, היא לא מרגישה טוב, חשבתי לעצמי. עוד שאגה ועוד שאגה, לביאת הים המסכנה, לפתע תנועת הגוף שלה התפתלה עוד יותר, משהו עלה בגרונה, ותוך כדי שאגת כאב רועמת נוספת היא פלטה מגופה משהו שחור, והגוש עף ונחת על קו המים. לביאת הים הביטה בי בעיניה הבוכיות, מבט קצר, והתנדנדה חזרה אל המים כשהגור שלה מלווה אותה לצידה.

מה לעזאזל קרה כאן עכשיו?! חשבתי לעצמי, מה היא פלטה שם על החול? קפצתי מהמזח, פסעתי לכיוון החפץ השחור והלא מזוהה, הנחתי אותו בידי – זו אבן בזלת קטנה. לא ידעתי שלביאות ים אוכלות אבני בזלת. החזקתי את האבן הקטנה בידי, בהיתי בה, הסטתי מבט אל הים, לראות אולי עוד קיים זכר ללביאת הים. כלום. תפסתי את האבן ואמרתי, "זו תהיה קשורה סביב צווארי עד שאחזור לאוקיינוס הזה, רק מהצד השני שלו. זו תהיה לי לזיכרון."

ימים אחדים לאחר מכן, כשנחתי בקיטו, שזרתי סביב האבן השחורה חוט לבן וקשרתי לשרשרת. היא הייתה תלויה על צווארי מאז. בדרך היא גם קצת שמרה עליי. כששוטר בג'מייקה עצר אותי, הוא שאל "מה זו האבן הזו שתלויה עליך?" אמרתי לו שזו אבן שלביאת ים הקיאה, והוא ממש נבהל והתחיל לברוח ממני.

וכעת אני על אוניית הסלבריטי מילניום, בדרך לקנדה. כמה שעות לפני שהגענו לוונקובר, הים סער מעט, ודלת היציאה אל הסיפונים הייתה סגורה בשלט שמורה שאסור לצאת. אין מצב שאני לא יוצא. אני מזיז את השלט ונעמד ליד המעקה, אוחז אותו ביד אחת. הגלים מטלטלים מעט את האונייה, הים גבוה אבל לא יותר מדי. בידי השנייה אני מוריד את השרשרת מצווארי ומביט דרומה לכיוון הגלפגוס. האבן הזו שלביאת הים הקיאה הייתה תלויה עליי בכל העולם. אבל עכשיו הגיע הזמן להוריד אותה ממני, להחזיר אותה למקומה, פחות או יותר על אותו קו אורך שבו מצאתיה. לזרוק אותה חזרה למצולות, שם מקומה.

אני מניף את ידי וזורק את השרשרת, מלווה אותה בעיניי עד שהיא נוגעת במים ונבלעת בגלים. האבן השחורה הקטנה הזו עברה דרך. היא ספגה עולם…

המשכתי לעמוד לבדי על מרפסת הסיפון הסגורה עוד כמה שעות, וראיתי איך יבשת אמריקה מתגלה לה, איך החוף המערבי מתקרב אליי בצעדי ענק, איך הכדור מתחיל להיסגר. האונייה הפליגה אל תוך מיצר ג'ונסטון, המפריד בין האי ונקובר ליבשה, הכחול של הים נדחק לו למעין פיורד והמרחב האין-סופי של האוקיינוס התחלף במורדות הרים דרמטיים, שקצותיהם חודרים אל המים והם מקושטים ביערות מחטניים לכל האופק. ירוק בוהק, יפה וחי. מיצר ג'ונסון מחובר למיצר ג'ורג'יה, ובקצה שלו היא יושבת לה, בעמק שסביבו גבעות ושלחופו מפרץ מים מוגנים. ונקובר, המקום הממוזג ביותר בקנדה, כך אומרים.

הגוררות ניגשו וקשרו את הסליברטי מילניום, בעוד שאני השקפתי על העיר התחתית של ונקובר. אין גרגר אבק אחד בשמיים, הראות HD. ירדתי לחדרי ולקחתי את חפציי. בנקודת הירידה למזח פגשתי את קפטן ניקוס בשנית, הודיתי לו על שהביאני למחוז חפצי בשלום ונפרדתי ממנו בלחיצת יד, וברגל ימין מובילה ירדתי מהאונייה שהייתה כתובתי בשבועיים האחרונים. יבשת אמריקה, חזרתי.

החתמתי את הדרכון, יצאתי מהרציף וחיפשתי לי דרך לתחנת האוטובוס שממנה, בתקווה, אקח אוטובוס לסיאטל, ארצות הברית, שם אפגוש את גיא חברי היקר וניסע יחד חזרה לקליפורניה, לאורנג' קאונטי, לנקודה שבה הכול התחיל ובה הכול ייגמר. ואז יתחיל שוב מחדש.