ספינת העבדים סלבריטי מילניום

השיכור תופס לי את הצעיף כשפניו צמודות לשלי, סנטימטרים ספורים מפרידים בינינו, ודורש ממני לתת לו אותו.

כן, הנה אני, לקראת סופו של מסע מקיף העולם, עומד בפטרופבלובסק-קמצ'טקה שברוסיה, רחוק מהאונייה שלי וקרוב הרבה יותר מדי לשני שיכורים רוסים. אני פורם את הקשר ותוך כדי אומר לעצמי "אין מצב שאני חוזר בלעדיו, אין מצב שאני משאיר את הצעיף שלי מאחור באמצע קמצ'טקה." אני אקפא מקור. השיכור לוקח את הצעיף, פוסע שני צעדים לאחור, פורש ומסדר אותו, ואז פולט איזה מלמול ומתקרב, נעמד שוב, הפעם כמה מילימטרים מפרצופי, ומחזיר את הצעיף אל צווארי. הוא אומר איזה משפט ברוסית, והשיכור השני מתרגם לי, "יש מנהג רוסי, כשאתה רוצה לברך מישהו בדרך צלחה, אתה קושר לו את הצעיף לפני שהוא יוצא לדרך", ומוסיף, "שלא תגיד שהעם הרוסי לא נדיב, אני אתן לך מתנה," הוא שולף את ארנקו ומוציא מטבע של רובל. "קח, זו מתנה ממני." זה הסימן שהגיע הזמן לחזור!

הבטתי בשני השיכורים המקועקעים למשעי, מחוסרי השיניים, והם הביטו בי. רגע של שקט, רגע של תודעה על-שפתית עמוקה חלף בינינו. נפרדתי מהם בקידה קלה ובקריאת "דאס וידניה" והתחלתי לפסוע חזרה, לכיוון ממנו באתי.

לאחר זמן מה הגעתי למעגן שבקצה העיירה וקפצתי לסירת ההצלה. נוסעים נוספים כבר ישבו עליה בצפיפות רבה. הפלגנו חזרה לאונייה שלנו, אוניית התיירים "סלבריטי מילניום". עליתי לסיפון העליון והשקפתי על המפרץ של פטרופבלובסק, על קמצ'טקה, על השממות הלבנות האין-סופיות שחלק ניכר מהן מעולם לא מופה. עמדתי והבטתי כשמטבע הרובל בידי. זו היבשה האחרונה שאראה בימים הקרובים, בזמן שהאונייה תפליג מזרחה ותחצה את ים ברינג.

לפתע נפלטו שלוש צפירות חזקות ועמומות מהתורן העצום. הן נשמעו בכל מרחבי המפרץ וחזרו כהד מהרכסים הלבנים שמסביב, ורטט עבר בי. האונייה מרימה עוגן. להתראות לך קמצ'טקה, להתראות רוסיה, להתראות אסיה. שלום לך האוקיינוס הפסיפי, השקט.

בין כל 988 הנוסעים אין פה אפילו ילד אחד. אני אחד הנוסעים הצעירים ביותר על האונייה, רוב הנוסעים הם זוגות ובודדים בגילי 50 וצפונה. החזות הלא שגרתית שלי, בשילוב השוטטות ברחבי הסיפונים עם גיטרה המכוסה בנרתיק צבעוני מצמר אלפקות, משכה תשומת לב רבה, ובכל ערב הוזמנתי לשבת ולסעוד עם אורחים אחרים בארוחת הערב באולם האוכל היוקרתי, טיטניק סטייל, עם קוד לבוש וכל מה שמתלווה לזה.

כמה סיפורים שאני שומע פה. איזה חיים אנשים חיים, עם כל העושר שלהם נדמה שאת האומללות לא ניתן למכור, יש להם הכול אבל לא באמת. שיחות הסלון והמפגשים גורמים לי להודות יותר מהרגיל על כל מה שיש לי, על חפציי המעטים ועל כך שנולדתי היכן שנולדתי. סגנון הטיול באוניית תענוגות הוא נוח, הייתי מגדיר נוח מדי לטעמי. לא צריך לדאוג לכלום, תמיד יהיה איזה פיליפיני במסדרון שיסייע לך. עבורי, מהות הטיול היא דווקא היציאה מהנוחות המוכרת, לצאת למקום חדש, זר. להתנתק לחלוטין מהמוכר לך. מבחינתי הטיול מתחיל רק כשאתה האדם הזר היחיד במרחב הנראה לעין.

האונייה הזאת זה לטייל עם ולהרגיש בלי. שמים אותך בים אבל מנתקים אותך ממנו, אוניית התענוגות בנויה כך שלא מרגישים, חס ושלום, יותר מדי טלטולים ורסס. האונייה מטשטשת אותך, בונה סביבך הוויה מלאכותית, עם ספא, הופעות בידור זולות, בופה שפתוח 24\7 , קזינו, הכול מכוסה במין שכבה שקופה של צביעות ושקר. מהר מאוד מאסתי בחוויית הטיול הזו. מעדיף את "האליסיה" עם 22 הפיליפינים וג'וזף הקפטן הפולני. מעדיף את מיטת הטטאמי של המעבורת בשנחאי, או את המדחף הרועש של הרחפת והקומרד בימת בייקל. מעדיף את קרש השינה בסירת המפרש הקטנה של מייקל הקפטן הקולומביאני שאיתה חציתי את הים הקאריבי בדרך לפנמה.

מנגד, די בהפלגה על אוניית תענוגות כדי להבין בתמצות את הסדר העולמי. החוויה הזו מגלמת בה את חלוקת המשאבים, חלוקת העושר בכדור שלנו. היא מראה היטב כיצד ההון מחולק בין אומות העולם. יש לי נטייה ידועה לפתוח דלתות שאסור, וכך מצאתי את עצמי משוטט בסיפונים התחתונים ביותר של האונייה, הסיפונים שלנוסעי הספינה אסור לרדת אליהם, הכניסה מותרת לעובדים בלבד. אבל ניקוס הקפטן נתן לי רשות להסתובב בכל מקום.

במפלסים התחתונים ביותר, אלו שמתחת לקו המים, תמצאו אפריקנים. הם מבצעים את עבודות התחזוקה והניקיון של מערכות הספינה, לבושים סרבלים מכוסי גריז ושמן. העבודות האלו לא יחשפו אותם לנוסעים, נוסע לא יראה אדם שחור אחד בכל שהותו על הספינה. הם שם, בשיפוליים, ולעולם אינם מורשים לעלות מעבר לכך.

גבוה קצת יותר, בסיפונים מעליהם, תמצאו הודים, סרילנקים ואינדונזים. הם עובדים בכביסה ובשטיפת כלים. גם הם לעולם לא יבואו במגע עם נוסע. אולי תראו אותם במטבח של הבופה, אבל לא יותר מזה. בשלב הבא תמצאו את הפיליפינים ושאר בני דרום מזרח אסיה. אלה הם החדרנים, המלצרים ועובדי הניקיון של סיפוני הנוסעים. הנוסעים רואים אותם ובאים איתם במגע. מעליהם מזרח אירופים, רוסים ודרום אמריקנים – הם יהיו אנשי קבלה, צוותי הבידור, האופרציה ומתן השירותים הפרונטליים. ומעליהם, בראש הפירמידה, היהלום שבכתר – הנוסעים. הם העולם השבע, קהל המתענגים, אירופים, קנדים, אוסטרלים, אמריקנים – מלא אמריקנים, הם מתים על אוניות קרוז. אההה, ואיך שכחתי – הקב"ט הישראלי.

כך מסתובב לו העולם מהשיפוליים של אפריקה ועד לבריכות השחייה באל-איי והפנטהאוסים במנהטן. כך הוא, פשוט ומסודר, מקוטלג לסיפונים, למעמדות, עם קשרים רופפים בלבד בין אלו שלמטה לאלו שלמעלה. זו הפעם האחרונה שלי על אוניית תענוגות שכזו. זו אונייה של עבדים.

מזל שיש תצפית לים… והופה, אני רואה זנב של לוויתן.