אוניית התענוגות "סלבריטי מילניום" והאי הצפוני הוקאידו

אחרי כמה ימים בגלקסיית טוקיו המופלאה, נסעתי ליוקוהמה ושם עליתי על האונייה "סלבריטי מילניום". זו אונייה עצומה, כמו עיר קטנה שצפה. נכנסתי ללובי שבלב הסיפון המרכזי, המלצר הגיש לי כוס שמפניה, הכול פה שנדלירים וחליפות. שינוי מעניין מהרכבות וההוסטלים. בפינת הרחבה תלוי מסך ובו מופיע מסלול ההפלגה והלו"ז. אהיה על הסלבריטי מילניום 15 יום. הסתכלתי במפה ופתאום קלטתי שהאונייה מפליגה צפונה ושיש לה שתי עצירות בדרך לפני ונקובר – הראשונה בעיר הנמל מרורו שבהוקאידו, האי הצפוני של יפן, והעצירה השנייה בפטרובסלובסק, קמצ'טקה, רוסיה. חלום שלי להגיע לקמצ'טקה. את הכרטיס לאונייה רכשתי עוד בספרד בעלות 650 דולר לחדר בלי חלון ומרפסת. בכלל לא שמתי לב לציר ההפלגה, רק נקודת היעד שלה עניינה אותי, והנה עכשיו הפתעה משמחת מאוד, העצירה בקמצ'טקה. זה יעד שסימנתי עוד במסלול בצבא.

הנחתי את חפציי בחדר 2042 ויצאתי לסקור את סביבתי החדשה. עליתי במדרגות שמקשרות את הסיפונים, הולך לאיבוד בתוך פרוזדורים המחברים את מדורי העיר הצפה. הרצפה מכוסה בשטיחי קיר מרשימים, עובדים פיליפינים מברישים תדיר את המעקות והנברשות, על קירות המעברים תלויים ציורי אמנות יקרים ובין לבין ניצבים פסלונים בוהקים. מדי פעם מופיע חלון, והנוף מזכיר לי שאני בים. לבסוף מצאתי לי דרך למרפסת החיצונית שמעל לירכתיים. נשענתי על המעקה וצפיתי על יוקוהמה ומפרץ טוקיו. הרוח נעימה. במוסקבה לא ידעתי לדמיין את אסיה, והנה הגוררות ניגשות ומנתקות אותנו מהרציף. באסיה עוד אראה את האי היפני הצפוני ואעשה עוד ביקור חטוף ולא מתוכנן בקמצ'טקה, רוסיה אהובתי, אבל בגדול, סיימתי עכשיו פרק, חוצה אסיה ברכבות.

אסיה היא היבשת הגדולה בעולם והיא מורכבת משלושה לוחות טקטוניים, גושי סלע עצומים שצפים כקליפה מעל מגמה רותחת. הם נעים, מתמתחים ומתנגשים זה בזה, דוחקים מעלה אל תוך האטמוספירה רכסי הרים עצומים, המפרידים ומפלגים את המרחב האסייתי לתתי עולמות, להמוני חלקים, לאין סוף שברים, לפאזל יפהפה של נופים ותרבויות. אסיה היא מקום מושבתן של שלוש ציוויליזציות – הסינית, ההודית והאירואסייתית, שכל אחת מהן היא מערכת אנושית תרבותית שמתפצלת ומסתעפת בייחודיות ומשמרת באופן מעורר השתאות את הרעיון של מכלול נוף האדם. ומצפון לפסיפס האנושי הזה מחפה כגג חגורת אקלים מקפיאה, הסטפה הרוסית. הטייגה הסיבירית.

האונייה הפליגה בלי הפסקה ובבוקר הגענו למרורו. ירדתי מהאונייה והלכתי לכיוון מה שנראה לי כמו מרכז העיר. ושם – איך לא? – שוק דגים מקומי. שוקי הדגים ביפן הם חוויה אושינארית יותר מאשר קולינארית. דגים, סרטני ענק, דיונונים, תמנונים, קיפודי ים, שושנות ים ועוד חיות כאלה כמו מדוזות וחלזונות בלי קונכייה, יושבים להם באקווריומים מבעבעים, חיים עד שיגיע הקונה.

חזרתי לאונייה ועליתי לבר בסיפון העליון. הזמנתי לי ג'ין וטוניק, ולפתע שמעתי מוזיקה קלאסית. עקבתי באוזניי, מנסה להבין מאין מגיעים הצלילים. אני מביט והנה, כ-40 מטר מתחתיי, על הרציף, הסימפוניה המקומית של מרורו הגיעה לנגן לכבוד העזיבה שלנו. לידי, שעון גם הוא על מעקה הסיפון, עומד לו איש לבוש במדים לבנים ולראשו כובע של קפטן. בתמימות מוסווית שאלתי אותו מה תפקידו, והסתבר שזה הקפטן של הסלבריטי מילניום בכבודו ובעצמו, ניקוס הקפטן היווני. התקשקשנו במשך דקות ארוכות, נשענים על המעקה, ולבסוף הוא הזמין אותי לסיור בגשר. הוא הציג בפניי את כל הקצינים ואמר להם לאפשר לי לשהות בגשר מתי שארצה ולכמה זמן שארצה. הוא סיפר להם שאני מקיף את העולם והורה להם לענות על כל שאלה ובקשה שלי. ויצא…

המילניום מושכת צפונה בין קווי הרוחב המקוטבים, ואני תופס לי פינה בג'קוזי שנמצא בספא שבסיפון האמצעי. אני משקיף דרך החלון כשבידי כוס בלאדי מרי וגופי עטוף בחמימות מבעבעת. ההפלגה מהוקאידו לקמצ'טקה חולפת במקביל לשרשרת איים חרוטיים מכוסי שלג, איי קוריל – שרשרת פסגות של הרי געש תת-מימיים שבוקעים מתוך האוקיינוס, מעין קרחונים מעשנים המרמזים אולי על ענק שישן עמוק בבטן האדמה ושאיש לא רוצה להעירו. פה זה השוליים של טבעת האש הנודעת. כאן האדמה יורקת תדיר את תכולתה, את כור מחצבתה, ואני מביט בפליאה בלבן שצץ לו מתוך המים, משתאה. האיים הקוריליים הם שטח מחלוקת היסטורי בין רוסיה ליפן.

יש נחמה גדולה במרחבים הריקים והעצומים של האוקיינוס, אין בו עבר, אין בו עתיד, אין בו זיכרון, אין בו זכר.

למחרת, אוניית התענוגות הטילה עוגן במפרץ של פטרופבלובסק בקמצ'טקה. הפלגנו באחת מסירות ההצלה של האונייה לחוף. ירדתי לרציף ואמרתי לעצמי שאלך עד שאקבל סימן כלשהו לחזור. יש לי פה רק כמה שעות. יצאתי מהמעגן והתחלתי ללכת לכיוון העיירה. דמיינו שהעיירה הזו אינה מחוברת בכביש ליבשה, אפשר להגיע אליה רק דרך הים או באוויר. מדובר בסוג של מצפה רמון של העולם, עיירת גולים סובייטית המשרתת בסיס צוללות ותשתית של הצבא האדום שהיה פעיל בעיקר במהלך המלחמה הקרה. החורף קיצוני פה, אבל במקרה היום השמש יצאה וצבעה בקרניה המבורכות את העיירה כולה, וכולם שמחים. הלכתי לי במקביל לרחוב הראשי והגעתי למרכז העיר, שם נכנסתי לחנות מזכרות. מסתבר ששנהב של ממותות אינו מוגדר על פי האמנות הבין-לאומיות כמוצר אסור בסחר. יש כאן תעשייה ענפה של חפצים העשויים משנהב ממותות. בין האביב והקיץ, כשהטמפרטורות עולות והשלג מפשיר, המקומיים יוצאים לשממות הגעשיות ומגלים שנהבים של ממותות שחיו לפני אלפי שנים.

מחנות שנהבי הממותות המשכתי הלאה, מביט תוך כדי בהרים המושלגים שסביב ועל המפרץ, שבו עוגנות בשורה ספינות דיג חלודות. על המדרכה הם ישבו, שני שיכורים, ממש שיכורים, בלי שיניים. ברוסיה זה לא מחזה נדיר לפגוש בשיכורים כך באמצע היום, פשוט מתעלמים מהם וממשיכים, לא חשבתי שיש כאן משהו מיוחד. כמעט עברתי אותם, ואז אחד מהם קורא לי. אני מסתובב ונעמד במקומי, הם קמים בקושי רב, מתנודדים אליי ונעמדים כחצי מטר ממני. מהנשימות שלהם אני מריח ריח חזק של וודקה. "דאווי סיגרטה!", אני שולף ונותן לכל אחד מהם סיגריה. אחד מהם מדבר מעט אנגלית, שואל אותי מאיפה אני – "ישראל" – הם אומרים אחד לשני בתיאום מושלם, "אההה איבריי" (יהודי ברוסית). בינתיים השיכור השני מתקרב אליי עוד יותר עם הסיגריה הלא מאופרת שלו בפה, האפר שלה נופל עליו ועל המעיל שלי, הוא תופס לי את הצעיף ומתחיל למשוך, אני תופס לו את היד ואומר לעצמי, "אתה עומד זקוף ונושם, הכול טוב". השיכור הראשון מנסה להרגיע אותו בלי הצלחה. דמיינו שאתם בקמצ'טקה – זה מקום שבו המילה "תקוע" מודחקת, אתם אפילו לא מרשים לעצמכם לחשוב עליה, הכול שלג מסביב, ושיכור בלי שיניים תופס לכם את הצעיף ונושם לכם וודקה 70% לתוך הפנים. אתם במרחק של לפחות שעה הליכה מאוניית התיירים היחידה שעוגנת פה בשנה, ועוד שעתיים היא מרימה עוגן. "חיפשת סימן?!" אני אומר לעצמי.