הסוס המונגולי והחייל המשוחרר

לאחר כשעה נסיעה מהפסל של ג'ינגס חאן הגענו לכפר מונגולי קטן המורכב מכמה יורטים הפזורים להם בעמק מיוער למחצה. בכניסה לאחד מהם עמד המארח שלנו, סודקר. הוא התלווה אליי ונכנסנו. היורט היה נעים וחמים. יש להם טלוויזיה בבית, ושלושה ילדים ישבו מהופנטים מול סרטים מצוירים של באגס באני. ישבנו בסלון היורט המשודרג עם בעל הבית ואשתו, שלא דיברו אנגלית, וסודקר הסביר לי מעט על האוכל. הדבר הראשון שהגישו לי היה תה חלב חמוץ עם עוגיות מלוחות. סיימתי את הכוס בקושי. המנה השנייה הייתה בקר מבושל. הבקר הזה היה טעים ביותר. בניגוד לבשר מתועש ומפוטם, הבקר המונגולי אוכל רק במרעה, והדבר משפיע ישירות על טעם הבשר ואיכותו. בכל ביס אפשר להרגיש את הערבה המונגולית דוהרת לך בחך. מעדן…

בסוף הארוחה הגיע האחיין של בעל הבית, הוגרי שמו, ושאל אותי אם רכבתי פעם על סוס. חיוך נמרח לי על הפנים. "כן, יצא לי פעם." כשהשתחררתי מהצבא טיול השחרור שלי היה לחצות את ישראל על סוס. לקח לי חודש להגיע ממטולה לאילת, בלי לעלות על קרון אפילו פעם אחת. "כן, אני יודע לרכוב," עניתי.

יצאנו מהיורט והבטתי על עדר הסוסים שרעה במדרון. הוגרי הביא לי סוס, אבל אמרתי "לא את זה, על זה אני לא רוכב." המשכתי להביט על העדר, ושם, בקצה, מעט מרוחק מרוב העדר, ראיתי אותו. את הסוס שלי. חום, רגליים שחורות, רעמה שחורה וזנב שחור. הצבעתי עליו, "הוגרי, זה שלי." ניגשתי אליו ובזהירות קשרתי לו את הראשייה. התחלתי להבריש אותו. ההברשה מאפשרת לך לבחון את הגוף של החיה, לראות עם יש לסוס פצעים, חתכים, גבשושים, באילו אזורים הוא רגיש, וגם הסוס לומד אותך. כאן למעשה מתחילה הרכיבה. בנקודה הזאת מתחיל החיבור בין הרוכב לסוס. תוך כדי ההברשה עלה בנחיריי הריח הזה, שיש רק לסוסים – תערובת של פרווה, זיעה וריח אורוות, והעלה בי זיכרון של הסוס שהיה לי.

רבות שמעתי על אודותיו של הסוס המונגולי. הוא קטן וקשוח, בעל צעד קצר וחזק. בזכותו כבשו המונגולים חצי עולם. אכפתי את הסוס ויצאנו. רכבנו תחילה דרך העמק בין היורטים הלבנים. על הגג של כל יורט ארובה מעשנת ולידה צלחת לווין. העולם משתנה. בעלייה מהעמק בחנתי את יכולת הדהירה של הסוס. כיווצתי את רגליי סביב בטנו, השמעתי קול נשיקה, וכמו טיל, הסוס הקטן פתח בדהירה. ארבע שנים מאז הפעם האחרונה שרכבתי, כמעט ושכחתי כמה טוב זה לנפש. דהרתי זמן מה, הסוס כולו הקציף מזיעה, הוגרי דהר לצידי, ופרץ של צחוק יצא ממני והדהד בכל עמק. כמה אושר. יש דמיון גדול בין רכיבה על אופנוע לרכיבה על סוס, אבל סוס זה חי וזה בועט, תרתי משמע. הרוכב חייב לתקשר דרך הגוף עם הסוס, זה כמו ריקוד, שפת תקשורת במגע ורגש שדרכה נוצר חיבור עמוק, ייחודי, מלא אדרנלין.

הגענו בדהירה לראש ההר שצפה על כל העמק שזה עתה רכבנו בו. כמו בהזמנה חג מעלינו עיט גדול שסרק במעופו את השטח. הוגרי השמיע קול שריקה מיוחדת, כאילו קורא לעיט לבוא, ולרגע נדמה שהעיט עומד לנחות עלינו, אך ברגע האחרון, כמה מטרים מעל, הוא נסק חזרה אל השמים. הנוף הזה פה כל כך יפה בריקנותו, אין סוף גוונים של ירוק, ומתחתינו חוצה את העמק נחל רדוד שמתפתל ושמוצא לו דרך לזרום בין החלוקים שמרכיבים את ערוצו השלו. המשכנו בדהירה ועצרנו שוב למרגלות אחד המצוקים במין מחצבת קריסטלים. הוגרי הכניס אותי לפיר קטן והראה לי את האבן השקופה והיקרה. בחצי שעה רכיבה ממחצבת הקריסטלים הגענו למתחם מוקף גדר שבו פסלים של דינוזאורים. מסתבר שבמונגוליה אפשר למצוא עצמות כאלו, סתם כך פזורות להן על הקרקע.

כשירדתי מהרכבת הטרנס-מונגולית שהביאה אותי לכאן, היו לי שתי תכניות עיקריות: לרכוב על סוס מונגולי ולהסתפר. אחת כבר השלמתי, ועכשיו חזרתי לחשוב על השיער שלי. כשהשתחררתי מצה"ל כולם שאלו אותי, "דניאל, מה אתה מתכוון לעשות עם החיים שלך? מה תעשה? מה תלמד? איפה תגור? אתה צריך לקבל החלטות קדימה…" לכל מי ששאל אותי עניתי, "מה שאני הולך לעשות עם החיים שלי עכשיו זה לגדל שיער. ואם יש לכם עוד שאלות אתם מוזמנים לחסוך אותן." עם עצמי קבעתי ששבע שנים לגדל שיער זה מספיק. כאן במונגוליה הסתבר שלשבע שנים יש משמעות מיוחדת: למונגולים יש מסורת מפוארת של אילוף עופות דורסים, אבל שבע שנים לאחר שאדם צד את הציפור והחל לאלף אותה – הוא חייב לשחרר אותה חזרה לטבע. שבע שנים זה מחזור. והנה, כאילו רק אתמול גזרתי את החוגר, חלפו להן שבע השנים שלי, בדיוק לפני שבוע. אמרתי לעצמי שאת השיער הזה אני צריך לגזור בעצמי, להיפטר, לשחרר אותו. ובואו נגיד את האמת, זה רק שיער, אם הוא היה כל כך חשוב הוא לא היה גדל על התחת.

בדרך חזרה מהשמורה סודקר עצר ליד נהר שאיני יודע שמו, הצביע לכיוון וחיכה לאישורי. באמצע הנהר ראיתי עץ ששורשיו יוצאים ישירות מהמים ויוצרים מעין אי. חתיכות קרח צפו להן ונעו עם הזרם, ואני הבטתי בסודקר והנהנתי באישור. זה המקום. חלצתי את נעליי, הפשלתי את מכנסיי ונכנסתי למים הקפואים. הלכתי לכיוון העץ והתיישבתי על אחד השורשים. במים ראיתי את עצמי. והתחלתי לגזור. השיער הזה, שבע שנים שהוא עליי, עוד חתיכה, עוד מבט בהשתקפות שלי במים, ועוד אחת… הבטתי בשערותיי נשטפות להן בזרם ומתרחקות. אחרי כמה דקות סיימתי, ובלי להביט לאחור עליתי לטרנזיט. סודקר הביא לי שמיכה, ונסענו. תם ונשלם. כשתבקרו בימת בייקל ותראו שערה צפה לה במים או קפואה בקרח, תחשבו עליי.

7 דברים שצריך לעשות במונגוליה:

1. לחפש את אריק "איש המפתחות", אולי תמצאו אותו ליד החלון בקומה העליונה ביותר באולן בטר.
2. לבקר בפסל של ג'ינגס חאן
3. לדהור על סוס מונגולי
4. לשתות תה חלב חמוץ
5. לאכול בקר מונגולי
6. להתארח בהוסטל של אידרה
7. לשיר עם חיילים מונגולים