הרכבת הטרנס-מונגולית

הרכבת מאירקודסק למונגוליה עוברת דרך אולן-אודה ומשם ממשיכה דרומה לגבול בין המדינות. אורך הנסיעה כיממה, ובדרך היא חולפת על פני חופיה הדרומיים של ימת בייקל. אני מלווה במבטי את הגוש הקפוא והלבן, נפרד ממנו, אבל בתוכי אני מרגיש שעוד אשוב.

טוב לחזור לקצב המסילה ולתנועה המרגיעה שלה. נרדמתי לכמה שעות וכשהתעוררתי פתחתי את העיניים. קודם כול חשבתי איפה אני. ראיתי שאני בתוך תא הרכבת, ואז באה תהייה שנייה – למה כל כך שקט פה, למה אנחנו לא זזים? הצצתי מהחלון וראיתי כמה מסילות באמצע מישור מדברי גדול. יצאתי מהתא והלכתי לכיוון היציאה מהקרון. מה זה? אנחנו הקרון היחיד על המסילה, איפה כל שאר הרכבת?

דלת היציאה הייתה פתוחה, אז הצצתי דרכה החוצה ומילאתי את ריאותיי באוויר. אחחח מונגוליה, האוויר שלה ממש מתוק. בכניסה לקרון ראיתי שני חיילים עומדים ושומרים. הם נראו כמו חניכים בתנועת הצופים יותר מאשר חיילים, אבל בסדר. "בוקר טוב, אתם מדברים אנגלית?" "בוקר טוב, כן", הם ענו. "מה נשמע?" שאלתי, "מה קורה פה, למה הרכבת לא זזה? למה אנחנו הקרון היחיד על המסילה?".

הם ענו שצריך לחכות שהקטר המונגולי יגיע, הקטר הרוסי חזר לסיביר. הבנתי, מחכים לקטר. החיילים, אולי בני 18, התרגשו מאוד מהמפגש איתי. פתאום אחד מהם שאל אותי, "תגיד, אתה מכיר את בוב מארלי?", "בטח שאני מכיר אותו, האמת שלפני כמה זמן הייתי בבית שלו בג'מייקה". הראיתי להם תמונה של הבית, והחייל התחיל לשיר "I Shot the Sheriff". שני החיילים הסקרנים המשיכו לשאול אותי על חיי, אבל פתאום הגיעה חיילת מונגולית, היא נראתה לי כמו הקצינה שלהם, בפרצוף חמוץ ובצעקות. "אתה לא יכול לרדת מהקרון", היא קראה לעברי. "תהיו חזקים," אמרתי לחיילים, נפרדתי מהשלושה וחזרתי לתא.

הביקור במונגוליה נקבע לשלושה ימים, אבל אפשר להיות פה חודשים ולא לראות הכול. מבחינת שטח, מונגוליה היא המדינה ה-20 בגודלה בעולם, אוכלוסייתה כ-3 מיליון תושבים, חצי מהם מאכלסים את אולן בטור, עיר הבירה, והיתר פזורים להם ברחבי הערבות הנודעות. עם של נוודים, אולי האחרונים מבין העמים המרכז אסייתיים שעוד מסורים לדרך החיים הזאת. יש שני דברים שאני צריך לעשות בזמן השהות הקצרה שלי פה: הראשון זה לרכב על סוס מונגולי והשני – להסתפר. כבר שבע שנים שמורה לא עלה על ראשי.

התארחתי בהוסטל של אידרה, לא רחוק ממרכז העיר, מוקד עלייה לרגל למטיילים ישראלים רבים. הרבה מידע אפשר למצוא כאן בעברית. העונה איננה עונת התיירות, אני היחיד כאן. אידרה ארגנה לי טיול יום לפארק הלאומי טרלג' שנמצא מצפון מזרח לאולן בטור. חבילת הטיול כוללת ביקור בפסל העצום של ג'ינגיס חאן, אירוח ביורט מונגולי וטיול סוסים. מה שנותר לי זה רק לוודא עם סודקר הנהג-מדריך שיש לו לוקיישן לתספורת. "אני צריך שתעצור לי ליד גדת נהר גדול שזורם," אמרתי לו. הוא הבין.

בערב יצאתי לאכול במסעדה הודית, איך לא? אחד המלצרים שם הפנה אותי למועדון ששמו ה-Set, שנמצא בקומה העליונה ביותר בבניין הגבוה ביותר באולן בטור. הגעתי אל הכתובת ועליתי לקומה ה-17. רחבה גדולה עם מוזיקת MTV קיבלה את פניי, מנורות מהבהבים, פליקרים ומכונת עשן, המקום היה מלא למחצה. נעמדתי על הבר שצמוד לחלון, התבוננתי על העיר מלמעלה והרהרתי על חיי. אחרי זמן מה ניגש אליי בחור מונגולי והציג את עצמו. קוראים לו אריק, הוא מדבר אנגלית שוטפת, הוא בן 26, נולד ביורט באחת מהפזורות השבטיות שמדרום מערב לעיר. בגיל 9 עבר עם הוריו לדנוור, קולורדו, חי שם, למד בקולג'. בגיל 22 משהו קרא לו לחזור למולדת. הוא התחתן, יש לו בת, ועכשיו הוא פרוד מאשתו כשנה. שאלתי אותו למה הוא פרוד, והוא הסביר שלפני כשנה נולד להם תינוק שני והוא נפטר, וקיים מנהג מונגולי שכשילד נפטר ההורים נפרדים לתקופה של שנה-שנתיים ואז חוזרים.

ומה אתה עושה למחייתך, אני שואל אותו, "אני איש המפתחות," הוא עונה לי, "אני פותח דברים". "מה אתה פותח, אריק?" "כל דבר שאתה רוצה במונגוליה, אני משיג לך אותו. אני פותח לך את הדלת, מלקנות סוס ועד לפגוש את הנשיא, אני מארגן לך הכול". אריק… אריק… שוחחנו כשעה ובמהלכה הוא העניק לי שיעור מבוא על מונגוליה, מונגולים ובעיקר מונגוליות. בבוקר לא הצלחתי להתעורר. סודקר העיר אותי בדפיקות על דלת החדר בהוסטל במבט מודאג. קמתי עם חמרמורת קשה. התארגנתי בזריזות, לקחתי מספריים ויצאנו לדרך.

עיט ניצי, עיט שמש ועוזנייה עומדים קשורים על עמוד בצד הדרך ולידם כידון נאצי – נשמע כמו התחלה של בדיחה. אבל בדרך לפסל המפורסם של ג'ינגיס חאן, סודקר עצר בשולי הדרך באיזה דוכן של מזכרות בלב השממה, וליד הדוכן היו קשורים העופות האלו. על השולחן היו פזורות אבני קריסטל מקומיות ולידן היה מונח הביונט (כידון) הנאצי, כולל צלב קרס המוטבע עליו. מעניין איך זה הגיע לפה.

העיטים הם עניין בפני עצמו. למונגולים יש מסורת מפורסמת של אילוף עופות דורסים לציד. הם תופסים את הגוזל הבוגר מהקן ומאלפים אותו, תהליך שדורש כשנה. שבע שנים לאחר השבי, הצייד המונגולי חייב לשחרר את העיט לחופשי, חזרה אל הטבע.

עיט שמש היא ציפור גדולה ומרשימה. שערו בנפשכם שהציפור הזאת תופסת ברגליה הקטלניות טרף שמשקלו מעל פי עשרה ממשקל הגוף שלה עצמה, ומפילה אותו מצוק או ממדרון תלול אל התהום. כבשי בר ויעלים הם הטרף העיקרי שלהם.

המשכנו בנסיעה לכיוון הפסל בין מישורי ערבה שהתמשכו עד האופק. הפסל הוא מונומנט ענק בגובה של 40 מטר, שבבסיסו מוזיאון למורשת המונגולית ולמנהיג המונגולי המפורסם ביותר בתבל. הצבא של הנכד וממשיך השושלת של ג'ינגיס חאן נעצר באזור הגלבוע בידי הממלוכים. לולי הממלוכים המונגולים היו כובשים גם את ארץ ישראל. מהמוזיאון עליתי דרך הפסל למרפסת תצפית, שהיא למעשה ראש הסוס שג'ינגיס חאן רוכב עליו. עמדתי שם והרגשתי את הרוח החזקה המפזרת את שערותיי. למולי תצפית של 360 מעלות של שממה, שמידי פעם נקטעת ביורט לבן ובוהק. צבע השמים תכלת עם עננים מעטים. מונגוליה היא מקום חובה לכל הרפתקן…