חוויות ברכבת הטרנס-סיבירית

במוסקבה החלפתי רכבות, עמדתי על הרציף, ממתין לרגע המיוחל, הטרנס-סיבירית היא הרכבת המפורסמת בעולם, חלומם של מערביים רבים ושל רוסים שמעולם לא יצאו מעיר הולדתם. זו הרכבת הראשונה שמסילתה חצתה יבשת. הקטר הכתום האט בצפירה רועשת ועצר בתחנה. כשבידי כרטיס הנסיעה – רכבת מס' 70 קרון מס' 8 תא מס' 3 מיטות 9 ו-11 – עליתי לרכבת, הדיילת הפנתה אותי לתא שלי. הרכבת החלה לנוע ואני נרדמתי מייד.

אחרי זמן מה התעוררתי, הנוף שנשקף מחלון הרכבת הוא כמו גלויה בהמשכים, כל כך זר לי המישור הגדול והמיוער המכוסה בשכבת שלג דקה, מפעם לפעם מבצבץ לו מתוך היער צריף עץ קטן מקושט בצבעים דהויים, מהארובה שלו מיתמר עשן שעולה ומפלח את השמיים, מעין אות חיים בלב השממה הזו.

אף אחד לא מדבר אנגלית כולל דיילות הרכבת. התקשורת איתן מצריכה סבלנות רבה. הן נבוכות מנוכחותי הלא שגרתית, מבוכה בריאה שיוצרת השתדלות. ברכבת שלוש מחלקות ואני בראשונה, המחלקה השנייה מעט צפופה יותר, המחלקה השלישית זו ממש מאספת רוסיה: בבושקות עם שיני זהב ישנות על ספסלי עץ, ללא מחיצות. פעם ביום הלכתי לאורכה של הרכבת כולה בעת הנסיעה, בוחן את השוני שבין המחלקות ובין הקרונות. קרון המסעדה ממוקם בין המחלקה הראשונה לשנייה. זהו מקום מפגש בעיקר לשתייה. פגשתי את איגו שישב שם בכל יום באותו מקום ובאותה פוזיציה עם אותו מקדם שיכרות. ומדי יום כאילו פגש בי לראשונה. על הרכבת אין כל כך לאן ללכת ולכן רוב הזמן שותים.

במהלך הנסיעה, הגוף והנפש מתקבעים לקצב ייחודי. צליל מפגש הרכבת במסילה משמש כמטרונום. פס קול תדיר של צ'קצק'… צק'… צק'… צ'קצ'ק מאלץ את הלב לפעום בשלווה. כל יום הרכבת חוצה אזור זמן אחר. ובהתאם משתנים גם הרגלי השינה. רק השעון בקצה הקרון מראה תמיד את השעה במוסקבה.

אני יושב בקרון ומנגן בגיטרה, על "הטרטוגה" שבניתי באיי הגלפאגוס. פתאום הדלת נפתחת ואיש בוראטי שיכור עומד בדלת נשען על המשקוף ומסתכל עליי. הבוראטים הם עם החי בסיביר, בעלי תווי פנים מונגוליים משהו, אסקימוסים שחדלו מלנדוד. אי-אפשר לגרש אותו. גם אין טעם, כי הוא ישן בתא הסמוך. הבוראטי מצביע על הגיטרה ומהמלמול שיוצא לו מהפה אני מבין שהוא רוצה שאנגן לו. הזמנתי את דימה הבוראטי להיכנס, הוא ישב על המיטה מולי והתחיל לשיר. אני ליוויתי אותו בנגינה. אט אט העיניים המלוכסנות העדינות שלו החלו לנצוץ ומהן כנביעה נשפכו דמעות שזלגו על לחייו, הוא שר ובוכה. הוא מוציא, הוא פורק. המחמאה הגדולה ביותר לנגן זה כשמישהו בוכה לקול נגינתו. גם אני הזלתי דמעה, לא יכולתי שלא.

בכל הרכבת אסור לעשן, אבל פינת העישון המוסכמת כביכול היא החלל שבין הקרונות. ערב אחד הלכתי לעשן, ובדרכי נתקלתי בחבורה של חיילים רוסים מעשנים ושותים. נעמדתי על ידם והתחלנו לשוחח, מסתבר שהם חיילי נ"מ שמשרתים בגבול קזחסטן.

הם מזמינים אותי לתא שלהם לשתות. אחד מהם, פאבל שמו, מוציא מתיקו בקבוק מים מינרלים שתכולתו נוזל בגוון חום צהבהב. הוא מרים את הבקבוק ואומר לי "איתא סאמגון", הוא מכין אותו בבית שלו. זהו כוהל שמייצרים משעורה, אומרים שהוא מעוור. פאבל מוזג לכולם כוס. חיוך קטן עולה על פניי, אני נזכר בוולדימיר ובכוס הוודקה הראשונה ברכבת מוורשה למוסקבה. "לחיים", "נזדרוביה".

מתיישבים ואז שואלים אותי שאלות. אני מסביר בכלליות על המסע שלי עד כאן, ואז פאבל מסתכל עליי ברצינות רבה, שקט משתרר בתא, שקט כזה שאתה לא יודע למה לצפות. ופאבל אומר: "איתא מגלן… איתא מגלן… איתא מגלן בלאט" מוזג כוס נוספת, "נזדרוביה מגלן". סיימנו את הבקבוק תוצרת בית, שהיה אחד מהמשקאות הטובים ביותר ששתיתי בחיי. נפרדתי מהחיילים ונרדמתי.

הרכבת עצרה ביקטרינבורג, העיר שנבנתה על ידי הצאר פטר הגדול ונקראה על שם אשתו הראשונה יקטרינה. זוהי נקודת גבול גיאוגרפית חשובה, עד פה זאת אירופה והלאה כבר אסיה. עיר תעשייתית גדולה ומרכז תחבורה אסטרטגי. אוכלוסייתה מונה כ-1.4 מיליון נפש. העיר הרביעית בגודלה ברוסיה. מבחינת מרחק והיקף כדור הארץ עיר זו מסמלת את אמצע מסעי מקיף העולם. הרכבת עוצרת ואני נועל כפכפים ויורד לרציף לחלץ רגליים. שקיעה, רוח נעימה (בקנה מידה סיבירי) השמש מלטפת אותי בעדינות. זוהי תחנת רכבת גדולה, צומת של כ-20 מסילות, מעליהן יש גשר ארוך. אני וחבר עולים במדרגות הגשר להתבונן בשקיעה ולהשקיף על העיר.

החבר החל לצלם ופתאום, משום מקום, הגיחו שני שוטרים מגיחים ונעמדו לידו, טון הדיבור שלהם תקיף. החבר לא דובר רוסית והם בוודאי שלא דוברים אנגלית. אני מתקרב. השוטר תופס את המצלמה. אני מבין שחייבים לצאת מהסיטואציה הזו, כל החיים של שנינו נמצאים על הרכבת שנמצאת ממש מתחתינו. הדרכון, הכסף, המחשב, כל רכושי בעולם. איך נחלצים? בעוד 3 דקות, הרכבת תיסע ואז שלום לרכבת ואהלן לתא מעצר קפוא וחשוך, אסור לפספס אותה, חייבים לחזור לרכבת. השוטרים מתחילים לצעוק, הם שיכורים, אפשר להריח את ריח הוודקה שנודף מהם. איך נחלצים? אלוהים…

לפתע, מעבר לגשר, מופיע אחד מחיילי הנ"מ הרוסים שפגשתי בלילה הקודם, הוא קולט את הסיטואציה וניגש אלינו. הוא משוחח עם השוטרים, אני מסמן לחברי שיתקרב אליי, החייל ממשיך לשוחח איתם ואנחנו מנצלים את הרגע ונמלטים לרכבת מבלי שהשוטרים הרוסים שמים לב.

חצי דקה אחר כך, כמעט תוך כדי נסיעה, החייל קופץ חזרה. אני אומר לו "שמע אני חייב לך, תודה". הוא מסביר שבגלל הפיגוע בסנט פטרסבורג לפני כמה ימים יש כוננות ולכן עצרו אותנו. רק בזכות החייל הזה לא מצאתי עצמי בתא מעצר, נועל כפכפים באמצע החורף הרוסי.