שמונה ימים באמסטרדם

הגיע הזמן להיפרד מפריז ולהמשיך במסע. אווה הסיעה אותי לתחנת האוטובוס בדרום העיר. "אווה, תודה לך על שהיית לי כאימא". נפרדתי ממנה בחיבוק ועליתי לאוטובוס הלבן. הנהג סגר את הדלתות והתחלנו בנסיעה שאורכה כשמונה שעות. דרך החלון ראיתי אותה. היא נשארה שם מאחור ואני תהיתי מתי אחזור לפה, לעיר האורות.

מחיר נסיעה באוטובוס בין ערי הבירה האירופיות נע בין 15 ל-20 יורו. זו הדרך הכי זולה שאני מכיר להתנייד ביבשת. האוטובוס עצר להפסקת שירותים בבריסל. האמת, גם בפעם האחרונה שביקרתי בבריסל – לפני שבע שנים – גם אז עצרתי להפסקת שירותים. לא אומר שזה כל מה שיש לעשות פה, אבל ככה זה. את הדרך מבריסל לאמסטרדם עברנו בגשם בלתי פוסק. הנסיעה נמשכה שלוש שעות, ובסופן ירדתי בתחנה באחד הפרברים ותפסתי רכבת לתחנה המרכזית של אמסטרדם. משם, בכמה דקות הליכה, הגעתי להוסטל St Christopher's Inn, ופרקתי את המוצ'ילה והגיטרה בחדר שהיה מלא בתיירים הודים. עכשיו יצאתי לתור את מקומי החדש. אהיה פה ארבעה ימים לבד, ואז לוק, בן הדוד האנגלי שלי, יגיע ונבלה יחד עוד כארבעה ימים. אחר כך אמשיך לברלין.

כששואלים אדם ממוצע מה הוא מכיר באמסטרדם, בדרך כלל הוא יגיד: החלונות האדומים, קופישופס ופרחי צבעוני. כשהזמנתי את המיטה בהוסטל זה היה יותר משיקולי תקציב ופחות משיקולי מיקום, אבל מסתבר שהקיר האחורי של בניין ההוסטל גובל ברובע החלונות האדומים, שבתחומו כמה בתי קפה בנוסח מקומי. לא עברה שעה וכבר ישבתי בקופישופ "הדולפין", שעליו קיבלתי המלצה. "מה תרצה?" שאלה אותי המוכרת. "שמעתי שיש לכם איזה משהו בטעם לימון". התיישבתי וגלגלתי לי אחת. זה העיף אותי.

סיימתי לשתות את הקפה ויצאתי אל הרחוב. המדרכות פה צרות, אמרתי לעצמי, צריך להיזהר לא להידרס מכל זוגות האופניים שחולפים פה. מערכת הרחובות מפורצת בתעלות המים המפורסמות של העיר, האדריכלות יוצרת תפאורה מרתקת של הרחוב ההולנדי, הבתים צבעוניים ומקושטים בכרכובים ומרפסות קטנות, והם נמוכים יחסית, וכך נוצרת הרגשה טובה של קנה מידה אנושי.

פריסת הרחובות, שאינם ערוכים בשתי וערב, יחד עם הביקור בבית הקפה הדולפין – השילוב הזה מקשה עליי מאוד בניווט. השמים מכוסים בעננים אפורים והגשם לא מפסיק לרדת, כך שאפילו בעזרת השמש אי אפשר להתכוונן. בסוף הסתכלתי על המים בתעלה הסמוכה וירדתי עם כיוון הזרימה, בתקווה להגיע חזרה לאזור מרכז העיר. באמסטרדם אפשר לפנות ארבע פעמים ימינה ועדיין לא לחזור לאותה הנקודה.

אחרי כמה דקות הליכה עם הזרם ראיתי פתאום אדם שוכב על המדרכה, מעליו רוכן איש וסמוך להם קטנוע שנפל על הכביש. מצאתי את עצמי הולך לתוך הסיטואציה בגשם החזק. מסתבר שהאיש ששוכב חטף התקף אפילפסיה והאיש שמעליו הוא שוטר. העמדתי את המטרייה מעליהם ושאלתי את השוטר איך אני יכול לעזור. הוא ביקש ממני להישאר עם האיש המפרכס כדי שהוא יוכל להזמין פינוי. במשך כדקה או שתיים עמדתי באמצע רחוב הולנדי, ליד אחת התעלות, כשגשם שוטף יורד מלמעלה. ביד אחת אחזתי במטרייה וביד השנייה הורדתי את הצעיף והחזקתי את הראש של האיש כדי שהוא לא ייפצע מהרצפה. הבטתי בעיניו ההפוכות והתפללתי שיחזיק מעמד. השוטר חזר, ואחרי כמה דקות נוספות הגיעה עוד שוטרת או חובשת. הם פינו את הנפגע. נפרדתי מהשוטרים והמשכתי עם הזרם.

למחרת הלכתי למוזיאון ואן גוך, אבל התור בכניסה היה ארוך מדי. המשכתי לבית של אנה פרנק, וגם שם היה תור, אז הלכתי לגן החיות של העיר. הילכתי בין המכלאות, פה ג'ירפה, פה גמל וזברה, פה דב, קצת פינגווינים ופלמינגו, עד שבקצה אחד השבילים ראיתי משהו שחור מבריק ובוהק, מין שחור זוהר, ניגוד שכזה. התקרבתי לאט לאט והנה הוא שם, עומד על סלע, מתמתח ומפהק. מלך הג'ונגל, היגואר השחור. עצרתי והתבוננתי בו דקות ארוכות, הסתכלתי על התנועה שלו והתפלאתי איך למרות הגשם החזק הוא לא רטוב.

מהיגואר השחור המשכתי לתוך מבנה. הזזתי את יריעות הניילון ששימשו כדלת הכניסה ומצאתי את עצמי בתוך חממה מלאה פרפרים גדולים. באינסטינקט הושטתי יד בתקווה שאחד מהם ינחת עליי. פתאום שמעתי קריאה: "בחור צעיר, אסור לגעת בפרפרים!" עניתי: "אני לא נוגע בהם, הם בוחרים לגעת בי". לאישה שצעקה לעברי קוראים סוזן. היא בת 80+, מתנדבת בגן החיות כבר כמה שנים, יהודייה, ניצולת שואה. בזמן המלחמה היא עברה עם המשפחה שלה לשוויץ, ולא עזבה את אירופה. אחרי המלחמה גידלה את משפחתה באמסטרדם, לא רחוק ממקום הולדתה שלה. במקום התור לבית של אנה פרנק, אני אומר לעצמי, הנה היא פה בגרסה שונה מעט, מבקשת ממני לשמור על הפרפרים.

אין לי הרבה חוקים כשאני מטייל אבל יש אחד שאני מקפיד עליו – תמיד לעבור לצד השני של הנהר. כמעט כל עיר בירה אירופית יושבת לגדת נהר גדול. וכך גם אמסטרדם. מאחורי תחנת הרכבת המרכזית של העיר, על גדת הנהר, נמצא רציף המעבורות. זהו כלי תחבורה ציבורי חינמי. עליתי על אחת מהן בלי לדעת בדיוק לאן היא מגיעה, רק ידעתי שאגיע לצד השני.

אחת הנוסעות על המעבורת המליצה לי על מוזיאון הסרטים (EYE filmmuseum). ירדתי והתחלתי ללכת, ולא רחוק משפת הנהר ראיתי את הבניין המרשים. באותו יום התקיים שם כנס של חוקרי קולנוע וצילום. השומר בכניסה חשב שאני אחד החוקרים, אז הוא פשוט פתח לי את הדלת ונכנסתי ישר לתוך האולם. בדיוק התנהלה שם הרצאה על צבע ופילטרים של צילום. הצבעים שאנחנו רואים משפיעים מאוד על האופן שבו אנחנו חשים את המציאות, כל צבע מעלה בתת-התודעה תחושה אחרת.

אחר כך נפגשתי עם לוק. חשבנו שניפגש באנגליה, כי כשחיפשתי אונייה לחצות איתה את האוקיינוס האטלנטי, חשבתי שאולי אקח את ה"קווין אליזבת" מניו יורק לפלימות'. אבל בסופו של דבר חציתי את האוקיינוס עם "האליסיה", ולוק ואני סיכמנו שניפגש באמסטרדם. כמה שהתגעגעתי אליו. באחד הבקרים לוק רצה לשוט בסירת תעלות ולאכול ביצה עלומה. לא יודע למה דווקא את זה התחשק לו לאכול, אבל זה מה שעשינו… באמת מומלץ.

חבר של לוק מהתיכון, בחור הודי שהתחתן עם הולנדית ועכשיו הוא גר פה, הזמין אותנו לארוחת ערב אצלו בבית. אחר הארוחה יצאנו לפאב השכונתי, ובכניסה לפאב היא עמדה: ג'ינג'ית גבוהה עם רסטות, אוחזת באופניים. היא בדיוק עמדה ללכת כשניגשתי אליה. קוראים לה אנה, הולנדית, סטודנטית לקיימות. היא גרה בסקווט עם עוד שלושה אנשים בבניין מסחרי נטוש שהיה פעם חנות מחשבים. סיקרן אותי לראות במה מדובר, וכשהיא הציעה לי להתלוות אליה הסכמתי. אחרי עשר דקות הליכה הגענו. קומת הכניסה הייתה חשוכה. אנה הדליקה פנס והלכתי בעקבותיה. זו באמת הייתה חנות מחשבים נטושה, מסביב היו פזורים מסכים, כיסאות ושולחנות, כל המשרד היה מלא אבק של עיזבון. עלינו לקומה השלישית, שהייתה בעבר קומת המשרדים של החנות. אולם הישיבות הוסב למטבח ובאחד המשרדים שפונים לכיוון הנוף התמקמה לה אנה. מנורת לילה קטנה האירה את הפרוזדור ואת החדר האיר רק תנור סלילים. היא גרה פה כבר שנה.

6 דברים שצריך לעשות באמסטרדם:

1. להצטלם עם היגואר השחור ולהיכנס לחממת הפרפרים
2. לקחת מעבורת לצד השני של הנהר
3. לשבת בקופישופ "הדולפין"
4. לבקר בסקווט
5. לאכול ארוחת בוקר על סירה בנהר
6. סתם לדבר עם שוטר הולנדי