מדריד – השכן של מלך ספרד

מסע מקיף עולם (אירופה 2)
תמונה של דניאל בפארק
דניאל ג'ינו בפארק בואן רוטירו, מדריד

אחרי שסיימתי את התכנונים בטאריפה, המשכתי בדרך לעבר מדריד. אגור בדירה של דולצ'ה, היא עצמה טסה לקטמנדו. ירדתי בתחנה המרכזית ולקחתי את הרכבת התחתית ישר למסיבת הפרידה שהחברים של דולצ'ה ארגנו לה. בספרד כל יום יש איזו סיבה למסיבה. פעם איזה קדוש, פעם איזה אירוע היסטורי, פעם איזה יום לכבוד משהו. כל שבוע מוצאים פה על מה לחגוג. ואני אומר – למה לא.

הדירה של דולצ'ה נמצאת בבניין אבן בן כ-200 שנה. אצילי ספרד גרו כאן בעבר, ומבואת הכניסה, שם יושב היום השומר של הבניין, שימשה במקור כרחבת החניה של כרכרות הסוסים שלהם. הבניין ממוקם צמוד לבית האופרה, 150 מ' מהארמון של מלך ספרד. ממש במרכז של המרכז של מדריד. הרחוב הוא ציר השדרה הראשית שמחברת בין כיכר סול לארמון.

לפני הטיסה דולצ'ה לקחה אותי למסעדת Casa Labra, ממש בפינת הרחוב ליד הדירה שלה. אכלנו טאפאסים ושתינו בירה. חוויה מדרידאית, מוסד של אוכל ספרדי אותנטי ומוקד עלייה לרגל לספרדים רבים. מין מובלעת שמורה, קפסולה שקפאה בזמן, שאינה מושפעת מזרם התיירים ההומה שבסביבה. ליוויתי אותה לתחנת הרכבת ונפרדתי ממנה בברכה. דולצ'ה. בכל פעם שאני חושב עליה אני תוהה איך המלאך הזה נשלח אליי, ואיזו ברכה היא מביאה איתה לכל מקום שהיא נמצאת בו.

הלכתי ברגל ברחובות. בעיניי זו הדרך הטובה ביותר לראות עיר. לפני שיצאתי מהדירה הצצתי במפה של גוגל וניסיתי לזכור איך להגיע ליעד שקבעתי, מהרגע שאני יוצא אני לא מסתכל באפליקציה יותר. כך אני מאפשר לדרך לתת את הביטוי שלה, את השיעור.

כשהתברברתי, ותאמינו לי שהתברברתי, פשוט שאלתי אנשים שפגשתי איך להגיע, ובדרך כלל הם כיוונו אותי בלבביות רבה. כך עברה הדרך בנעימים, מתובלת במפגשים ספונטניים ובמידע אנושי רב. גם כשפער השפה או הפער הבין-דורי מציבים מכשול, אני תמיד מצליח לתקשר – בעזרת שפת גוף, סימני ידיים, מבטים, מעט מילים ובעיקר חיוכים. מעין שפה על-שפתית שכזו. כשמעניקים לעובר אורח הזדמנות לעזור, האפשרות הפשוטה הזאת יוצרת קרבה ואמפתיה, ולכל אורך הדרך הופתעתי לראות עד כמה אנשים מוכנים לסייע, כמה הם יוצאים מגדרם כדי לעזור, כמה מידע הם אוצרים ועוד יותר מכך – כמה טוב יש בהם.

השימוש המופרז במכשירי הטלפון החכם שלנו, במידה מסוימת, מנוון אותנו. לדוגמה תפיסה מרחבית – כמו רובוטים אנחנו מקשיבים להוראות לאן לפנות, ולא באמת קולטים את הסביבה שאנחנו נמצאים בה, לא באים איתה במגע. מסתובבים שבויים במכשיר, ובלי לשים לב נשללת מאתנו הבחירה וההזדמנות. במקביל נדמה שהשימוש ברשתות החברתיות מנוון אותנו תקשורתית ויוצר מציאות הפוכה, שהיא אנטי-חברתית. אנשים היום לא מתקשרים כמו בעבר, נדמה שאנחנו עושים עם הנייד הכול חוץ מלדבר בטלפון. אני חושב שכולנו צריכים להשתמש פחות במכשיר הנייד ויותר בחושים שבורכנו בהם. רק כך מתאפשרת היכולת שלנו לחוות ולגבש דעה עצמאית אמיתית.

לקראת המשך המסע שלי הוצאתי ויזה לסין בשגרירות הסינית בעיר והסדרתי את הכרטיסים לרכבת הטרנס-סיבירית והרכבת הטרנס-מונגולית. עלות הנסיעה ממוסקבה לבייג'ין במחלקה ראשונה היא 1,100 דולר. במוסקבה אתארח אצל ידידה של חבר, מריה.

הדבר הבא זה להצטייד לקראת החורף הרוסי. קפצתי לסניף הדקאתלון הקרוב ורכשתי מעיל, שש חולצות תרמיות, עשרה זוגות גרביים, גטקס, כפפות ואת המפה של רוסיה. אני משער שאצטרך לכבס כל עשרה ימים. רכשתי נעליים אטומות עם סוליה טובה של פירמה ספרדית ששמה צ'ירוקה. חייב אותן בשביל סיביר.

אחר כך הזמנתי את כרטיס האוטובוס לפריז. אתארח אצל אווה, חברה טובה של המשפחה, במשך כעשרה ימים. באסטרדם אפגוש את לוק, בן דודה מאנגליה, ובברלין ככל הנראה אפגוש שוב את ודים, חבר טוב שליווה אותי במקטע הספרדי של המסע, ואיתו גם את קורל ובת שבע. כך סגרתי כמעט את כל הלו"ז האירופי, חוץ מפולין – עוד לא רכשתי כרטיס לרכבת מוורשה למוסקבה.

בסמוך לדירה של דולצ'ה יש מועדון ג'אז – מועדון הלקוקט. כל ערב מנגנים שם מוזיקה חיה. זהו מרתף קטן, אולי 50 מ"ר, שיורדים אליו בגרם מדרגות אפלולי משהו. תקרת המרתף נמוכה ומקושתת. מסביב לקירות טריבונות ישיבה, אין במה, הנגנים עומדים על הרצפה בפינה. אני יושב שם כהרגלי, שותה בירה ומקשיב ללהקה, הסאונד בין המדויקים ששמעתי בחיי. מולי, בצד השני על הטריבונה, היא יושבת – חצאית קצרה, חולצה לבנה, שפתון אדום, בלונדינית, קרני האור שנזרקות ממנורת הספוט שתלויה מעליה מקיפות אותה בהילה. אם לא עכשיו אז מתי, אני אומר לעצמי, אתה יודע שאם לא תדבר איתה אתה תתחרט על זה כל החיים. כל החיים… קום לך…

אנליסה, איטלקייה, איזו פיה נפוליטנית מדהימה. היא סטודנטית ליחסים בין לאומיים. קבענו להיפגש למחרת, והיא הציעה ללכת למוזיאון הריינה סופיה. למחרת נפגשנו במוזיאון. כמה שהתרגשתי. נכנסנו והתחלנו להסתובב בין התערוכות השונות. האמת שהתקשיתי לזכור מתי הייתה הפעם האחרונה שביקרתי במוזיאון, זה היה לפני כמה שנים טובות. אנליסה אמרה לי שהיא רצתה לבוא לפה בגלל ציור אחד – "הגרניקה" של פיקאסו. אחרי זמן מה מצאנו את עצמנו עומדים מול הציור. הגודל שלו כ-6 מ' על 3 מ', אפור-שחור-לבן ומלא עוצמה, הרבה שברים של מלחמה ורסיסים של אנשים. אנליסה עומדת לידי ומביטה בציור, ואני מביט בה. כל מה שעניין אותי באותו הרגע זה רק לנשק אותה. תפסתי לה את היד הסתכלתי לה בעיניים וקירבתי אותה לכיווני. היא אמרה לי: "מה אתה עושה?!", השבתי: "אני רוצה לנשק אותך", "מה, פה?", "כן פה, מה הבעיה?!" "לא, לא פה, יש פה אנשים". אמרתי לה: "אז בואי נצא עכשיו". על מדרגות הכניסה של המוזיאון היא נעמדה…

5 דברים שצריך לעשות במדריד:

  1. לראות את "הגרניקה"
  2. ללכת למועדון הג'אז הלקוקט
  3. ללכת לטאפסים ובירה ב-Casa Labra
  4. לראות את החלפת המשמרות בארמון המלך
  5. לאכול Tortilla de patatas ביתי (חביתת תפוחי אדמה)
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

    1. אם ערים באירופה אז פריז ולא ברצלונה. השאנז אליזה פי מאה מהראמבלאס. וגם הנשים יותר יפות.

  1. קאניה-צ'ופיטה-קאניה-צ'ופיטה…
    אחלה מדריד ואחלה דולצ'ה 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

קידום אתרים אורגני וממומן

אתר אינטרנט לעסק זה כבר מזמן לא מהלך שחשוב לעשות כי מצפים מכם. כיום, כאשר לכל המתחרים שלכם יש אתר אינטרנט, העובדה שגם לכם יש

שרטוט סמלי בית

מהי חברת ניהול נכסים?

שירותים נרחבים לבניינים על מנת שהמבנה יישאר מטופח וישמור על ערכו