המעבורת לטנג'יר והרכבת למרקש

בסדרת מאמרים זו אספר לכם על חוויותיי התרבותיות והרוחניות המרגשות בטיול למרוקו, מעין טיול שורשים עוצמתי שהשאיר בי רושם עז.

כמעט כולם אמרו לי לא לנסוע לשם, אבל משהו קרא לי ללכת, מין קול שעולה בך ופשוט לא מרפה. לי זה היה ברור שאת ספרד לא אוכל לעזוב כל עוד לא אבקר במרוקו, שמונחת לה שם מנגד, בצד השני של המֵצר.

מי שכן הפצירו בי לנסוע היו שמעון וקובי. שמעון, איש אהוב ומורה יקר, אמר לי: "בטח, סע! יש שם את קבר הצדיק דניאל השומר, סע אליו". וכך בלי להסס בלי לשאול שאלות שמעון נתן לי יעד.

חיפשתי קצת מידע על יהדות מרוקו. האתר הראשון שנכנסתי אליו היה אתר יהדות מרקש, בקצה העליון של הדף מופיע מספר טלפון ושמו של איש הקשר – קובי. בשעת בוקר מוקדמת ישבתי לי בנחת באי טאריפה, והתקשרתי לקובי שנמצא בירוחם. שיתפתי אותו ברצון שלי לנסוע לטיול שורשים במרוקו. משהו בקול שלו היה מרגיע. הוא עודד אותי: "בטח סע, מרוקו מדהימה, איזה כיף לך! יש לך דרכון אירופי, תתפוס מעבורת לטנג'יר ואז רכבת למרקש, תגיע לכניסה למלאח, תשאל איפה החנות של איזק והוא ייקח אותך לבית כנסת ותישן שם". פשוט.

ואכן, למחרת ב-6 בבוקר ירדתי לרציף ושם עליתי למעבורת הראשונה, התיישבתי על אחד הסיפונים העליונים מעל לירכתיים, רואה איך טאריפה הולכת ומתרחקת. כעבור 40 דקות הגענו לטנג'יר, המעבורת נקשרת, הרמפה נפתחת, וכמו ב"אלכימאי" – איך שכף רגלי דרכה על אדמת אפריקה, זרם מוכר התפתל לו בגופי והעלה בו הרגשה של "הייתי פה פעם". החתמתי דרכון ויצאתי מהנמל. אפריקה, מרוקו. הנוף שהיה לי כתמונה בשבועות האחרונים מקבל חיים.

המתנתי לרכבת ברציף התחנה ובינתיים קראתי ספר. לפתע ניגש אליי מרוקאי זקן לבוש בחלוק ולראשו מגבעת, מצביע על הספר ואומר בערבית: "אינתה יהודי, אינתה יהודי". הבטתי בעיניו הטובות של האיש, חייכתי, אבל אני לא מדבר מרוקאית וגם לא צרפתית והוא לא אנגלית, עניתי לו בערבית עילגת: "נעם, מין ישראל ללמרקש". הוא שולף את הנייד שלו ומתקשר. מתחיל לשוחח במרוקאית עם מישהו, כעבור דקה הוא מעביר לי את המכשיר, "הלו", מעברו השני של הקו אני שומע: "שלום לך, קוראים לי פנחס כהן, הבנתי שאתה מגיע למרקש, אל תדאג, דאוד חבר, הוא יעזור לך, נתראה מחר בבית כנסת". החזרתי לדאוד את הנייד בחיוך.

אני רכשתי כרטיס למחלקה הראשונה והוא למחלקה השלישית. הרכבת הגיעה, נפרדנו במחוות יד ועליתי לקרון. בתא שלי כבר יושבת לה בחורה מרוקאית, היא מביטה בי כולה סמוקה, אני מתיישב מולה, ושנינו שקטים, לא אומרים אף מילה. אחרי כמה רגעים נכנסים שני בחורים מרוקאים ומתיישבים לצידי. הרכבת מתחילה לנסוע. בדקות הראשונות דממת מבוכה ממלאת את חלל התא, ורק פס הקול של מפגש הקרונות במסילה מלווה אותנו. אני פונה לבחורים ושואל האם הם מדברים אנגלית, הם משיבים שכן. ומשם הנסיעה ברכבת "מרקש אקספרס" הופכת לחוויה מעניינת. מתברר שהשניים קצינים בצבא המרוקאי, בני 26, עאטף ועודאי.

כדי להיות קצין בצבא המרוקאי עליך ללמוד באקדמיה הצבאית במשך 5 שנים פיזיקה, מתמטיקה, צרפתית, אנגלית וערבית על בוריין. ורק אחר כך אתה קצין. מה שנקרא קצין וג'נטלמן. אחרי כמה שעות של שיחה קולחת ופורייה על ישראל, מרוקו, צבא, נשים ומשפחה, הבחורה ירדה ברבט. אנחנו המשכנו לקזבלנה. שם החלפנו רכבת למרקש, פגשתי שוב את דאוד והפעם נסענו יחד, עומדים צפופים אחד ליד השני.

אני מסתכל בשעון, השעה כבר 18:00 לא אצליח להגיע לפני כניסת השבת. יורדים בתחנה הסופית במרקש ודאוד עוזר לי לתפוס מונית. אני נפרד מהמלאך הזה בחיבוק. המונית מורידה אותי בשער של המלאח, שבת כבר נכנסה וכל החנויות סגורות. איך אמצא את איזק? נכנס בשער של המלאח, הסמטאות צרות וחשוכות, בפינה של אחת מהן אני מבחין בחבורה של בחורים יושבים ומעשנים נרגילה. אני ניגש אליהם ושואל איפה בית הכנסת. שקט. אחד הבחורים מתרומם מהכיסא, פוסע צעד לכיווני ונעמד, מחייך ומצביע ימינה, ימינה, שמאלה. "שוקרן" אני עונה, ואומר לעצמי שבטח לא הבנתי עד הסוף אבל אסתדר.

אני מתקדם, פונה שמאלה, ואז ימינה ואז שוב שמאלה, פתאום ילד שמחזיק בידיו כדור ניגש אליי ושואל: "סינגוג? סינגוג?", "נעם" אני עונה לו, הילד מסמן לי ללכת אחריו, וכך אני עושה, אנחנו מתקדמים עוד כמה מטרים, נכנסים לתוך סמטה נוספת, הילד עומד ומצביע על שער ברזל בתוך קיר. לא ראיתי שום סממן יהודי, אני מקיש בדלת וצוהר קטן נפתח לו, זוג עיניים מציצות אליי, הוא שואל אותי: "מין?" "איזק, איזק", אני עונה לו. הצוהר נסגר ושקט משתרר. כעבור כמה דקות הצוהר נפתח שוב, הפעם זו אישה, מדברת במבטא אנגלי. "שבת שלום", היא אומרת, "בוא כנס, כנס", ומורה לבחור לפתוח את דלת הפלדה.

על קורותיי בבית הכנסת ובמרקש ועל חוויותיי בהרי האטלס, אספר לכם בפרק הבא.