על קו החוף של פורטוגל בפיאט פונטו אדומה

אחרי חג מולד בסביליה, יצאנו מערבה. הפיאט האדומה וההרפתקנית שלנו חצתה את נהר הגוודיאנה לעבר חבל אלגרבה. מקור השם אלגרבה מהמילה הערבית גארב – מערב, המערב. שלום לך, פורטוגל.

העצירה הראשונה שלנו הייתה בטאווירה (Tavira). התיישבנו בבית קפה ושתי פורטוגליות שפגשנו שם המליצו לנו על אכסניה. צמוד לאכסניה, במועדון מקומי, התקיימה הופעת פאדו. הפאדו היא מוזיקה פורטוגלית בביצוע זמרת המלווה בגיטרה ומנדולינה פורטוגלית (12 מיתרים). מוזיקה עצובה ומנלכולית שהטקסטים שלה קשורים בגעגוע בדרך כלל. המקומיים אומרים שהמוזיקה התפתחה ונכתבה כך בעקבות הגעגועים של הנשים הפורטוגליות ליקיריהם שיצאו לגלות את מה שמעבר לאופק. בינתיים כל מה שנותר זה לשקוע בתוך המושב ולהביט בזמרת היפה עם הקול העדין והעוצמתי, שרועד ושמשקף לך עצמך את הגעגועים שלך. אמא, כמעט שנה שלא ראיתי אותה.

כשמטיילים עם רכב בפורטוגל צריך להביא בחשבון את חסרונותיהם של הכבישים המהירים. הרבה מהם כבישי אגרה, ועלות הנסיעה יכולה להפתיע בחיוב כרטיס האשראי דרך חברת השכרת הרכב. ומעבר לכך, הכביש המהיר מרחיק אותך מהפרטים הקטנים והיפים שפורטוגל מורכבת מהם.

יצאנו מטאווירה והמשכנו מערבה בלי מפה, מגרדים את קו החוף, נוסעים רק על הדרכים הפנימיות הקרובות ביותר לים. החוף פה כל כך יפה שפעם אחר פעם היינו צריכים להתאפק לא לעצור. עוד תצפית, עוד גבעה, עוד מצוק דרמטי, קו החוף הדרומי של פורטוגל מורכב מנופים משתנים, מצוקים אדירים שיורדים אל המים ועד לדיונות חול. החופים החוליים נגדעים באין-ספור לשונות ים, שחודרות אל היבשה ומתערבבות עם נחלים שיורדים וזורמים מההרים בסביבה.

המפגש של הנחלים והים יוצר רצף של איים חוליים וסלעיים שביניהם לגונות מים רדודות, שבהן שלל גדול של דגים ולכן גם הרבה ציפורי מים. מדי פעם בית בודד עומד לו ניצב על המצוק או מוסתר באיזה מפרץ חולי קטן. כמו גלויה שמשהו צייר במשיכות מכחול עדינות.

העורף הכפרי של החוף מתובל באין-סוף כפרים שנדמה שנלקחו מתקופה אחרת. מבני האבן המסורתיים פזורים להם באקראי וביניהם בוסתנים וחלקות מעובדות. פה באר עתיקה ופה טחנת רוח, פלגי מים זורמים להם באין מפריע וממשיכים לעצב את העמקים והמדרונות. מדי פעם צץ לו בית נטוש מט לנפול, שמעלה תהיות: מי יכול לנטוש גן עדן שכזה?

קו החוף המגוון והמגע שלו עם האוקיינוס הם אלו שאילצו את בני העם הפורטוגלי להיות יורדי ים מיומנים. הקשר של פורטוגל לים הוא בבסיס ההבנה הגיאוגרפית, התרבותית והכלכלית שלה. הים הוא שהפך את פורטוגל מחבל ארץ בשוליה הדרום מערביים של יבשת אירופה למעצמה ימית בעלת השפעה עולמית.

על הכביש שמקביל לחוף, קצת לפני פארו, עצרנו את המכונית ועלינו על רכבת קטנה וקלה. היינו היחידים עליה. חצינו נהר ועוד לשון יבשה והגענו לחוף באריל (Barril Beach). ירדנו מהרכבת והלכנו, שומעים את הים, הרוח קרירה, מצידי השביל שורות על גבי שורות של עוגנים ישנים וחלודים מונחים להם בניצב לחול הלבן. העוגנים היו שייכים לדייגי הטונה שעבדו כאן בעבר, הם עגנו את רשתות הטונה לקרקעית הים. בגב החוף יש כמה מבנים נמוכים ששימשו בעבר כמבני המגורים של קהילת דייגי הטונה. היום יש פה בית קפה ומסעדה. פעם היו פה דגי טונה והיום שורות של עוגנים חלודים.

עברנו בפארו (Faro), עיר הבירה של מחוז אלגרבה. אם היינו רוצים להגיע לאזור הזה בטיסה – כאן בוודאי היינו נוחתים. עיר יפה, לא גדולה במיוחד, שומרת על צביונה העתיק עם נגיעה מודרנית. באזור המרינה יש מגוון רחב של אטרקציות ימיות וטיולי ג'יפים מאורגנים להרים ולשמורות הטבע הרבות שסביב. האוכל המקומי מתבסס על הטריות הימית. מסעדות של דגי ים ופירות ים מצויים בשפע בכל פינת רחוב. בקיץ העיר פעילה יותר, אבל עכשיו חורף ורגוע פה.

המשכנו בנסיעה. קצת לפני פורטימאו (Portimao), פתאום בצד הכביש היה תמרור שכיוון לגן חיות. ודים ואני סיכמנו שרק אם יש פיל בגן החיות הזה – אנחנו ניכנס. נסענו כ-15 דקות, ביררנו, אין פיל. לא נכנסנו. המשכנו לנסוע על כביש עפר שעולה ויורד בין גבעות נמוכות מלאות בעצי שעם שביניהם עמקים מלאים שדות. שמענו סיפורים על קבוצות של נוודים שחלקם צוענים וחלקם סתם כאלו שפרשו מדרך החיים הקונבנציונלית ונודדים להם באזור אנדלוסיה ודרום פורטוגל. הם לא עובדים בעבודות קבועות, חיים איכשהו. מתגלגלים בעולם, מנגנים, מלהטטים, מופיעים בתעלולי קרקס ומקבצים נדבות.

בדרך עפר, מתחת לעץ אלון גדול וזקן, עמדו זוג אנשים. לבושים ברישול מעט. מכיוון שאיבדנו את הכיוון עצרנו לשאול אותם איך חוזרים לכביש. הם הביטו בנו והתחילו לחייך. איכשהו, בטבעיות גמורה, הבחור ראה שיש גיטרה באוטו וביקש ממני לנגן. שלפתי את הגיטרה, הוא התחיל לשיר ולמחוא כפיים והיא לרקוד סתם כך באמצע שדה חיטה מתחת לעץ אלון זקן ובודד, על צומת שמי יודע לאן מובילות הפניות ממנה. מפגשים לא מתוכננים מסוג זה הם סימנים שמעצימים את חוויית הדרך, ממלאים אותך באמונה וגורמים לך להמשיך בחיוך.

כל קו החוף של פורטוגל מלא באין-סוף כפרים ציוריים שנראים כאילו נלקחו מאגדה רחוקה. הרשימה באמת ארוכה, לכל כפר הקהילה והמסורות שלו, לכל כפר הקדוש ששומר עליו. טיול חופים בפורטוגל הוא חוויה בלתי נשכחת ומותאמת למגוון כיסים, שילוב אידיאלי בין בטן-גב, אוכל טוב, אנשים נעימים והיסטוריה מרתקת.

טיולי גלישת גלים נפוצים פה מאוד. לאורך קו החוף יש אין-ספור נקודות גלישה בזוויות ובגובהי גל שונים. האטלנטי הוא ספק גלים מדהים ובהרבה כפרים אפשר למצוא בתי הארחה מיוחדים לגולשים. מכל העולם מגיעים לגלוש בפורטוגל, זו הקליפורניה של אירופה.

עברנו בלגוס (Lagos), עיירת קיט שקטה שהחוף שלה מורכב ממפרצונים חוליים שהים כרסם בתוך הצוקים. אפשר לעבור בין מפרצון למפרצון דרך נקבות טבעיות שחצובות בסלע הצוק. חוף קסום. בלגוס יש מסעדה הודית שהיא בין הטובות שיצא לי לאכול בהן, ואני חובב גדול של אוכל הודי.

הגענו גם לסאגרס (Sagres) – הנקודה הדרום מערבית של יבשת אירופה. המצודה מימי הביניים בנויה על גבי לשון יבשה שכולה מצוקים ומוקפת בשלושה כיווני ים. על הצוקים עומדים להם דייגים מחזיקים בחכות, ומגובה של 60 מטר מעל הים הם תופסים דגים. ודים ואני היינו עדים לתפיסה של דג גדול.

חלפנו בכפר וילה נובה דה מילפונטס (Villa Nova de Milfontes). לא רחוק ממנו ירדנו לכביש עפר שהוביל למגדלור, בסוף הדרך חנינו והתחלנו ללכת. נתקלנו בפלג מים קטן שזרם לכיוון האוקיינוס והלכנו בעקבותיו עד בריכה טבעית קטנה על שפת הצוק. השמש בדיוק התחילה לשקוע. ההפתעות האלו, המתנות שפתאום תופסות אותך לא מוכן, מכירים? איזו טבילה הייתה בבריכה הקטנה, שם בקצה של פורטוגל, על הצוק מול האטלנטי ליד המגדלור. טבילה שתלווה אותי עוד שנים רבות. אושר.

והגענו גם לליסבון. אחרי שמטיילים בדרום אמריקה ובמרכז אמריקה, פתאום מגיעים לאזור הזה בעולם – ומבינים את הקשר. ספרד ופורטוגל של היום הן לא מעצמות ולא מטאור כלכלי, להפך, אבל האדריכלות והערים העתיקות שפזורות לרוחבן ולאורכן, ערים שנבנו לפני 400 או 500 שנה, מעידות על עבר עשיר מאוד.

בעיר התחתית של ליסבון יש רציף אבן קצר עם מדרגות לים. מהרציף הזה יצאו אוניות לכיוון אמריקה והודו. עד לפני 250 שנה ברזיל הייתה קולוניה פורטוגלית, וכך גם הפיליפינים, סרי לנקה, מוזמביק ועוד. רוב העושר שיצרו המושבות הללו התנקז הנה, או לערי נמל נוספות של פורטוגל. היום מייצאים מפה יין, שעם, סרדינים, קצת פירות ים. יש נדל"ן זול, הרבה חופים לתיירים, וכמובן מוזיקת פאדו. איך שגלגל מסתובב לו.

בכיכר המרכזית מתרחש אירוע לאומי: הספירה לאחור המפורסמת לקראת השנה החדשה (2017). עשרות אלפי אנשים. אי אפשר להכניס סיכה. מסיבת רחוב ענקית של הופעות חיות, זיקוקים ואנרגיות אדירות. תוך כדי המסיבה ניגשה אליי תיירת אוסטרלית – פגשנו אותה בהוסטל והיא הצטרפה אליי ואל ודים – ושאלה אותי "מה אתה מאחל לעצמך השנה?" הסתכלתי עליה, וודים היה בדיוק לידי. "את רואה אותו," אני מצביע על ודים וצועק לה באוזן כדי שתשמע. "אני רוצה לאחל לעצמי השנה שאני אהיה מוקף בכמה שיותר אנשים כמוהו." זה לא משנה איפה נמצאים, אלא עם מי נמצאים.

ודים סוקלמן, איזה מזל שאתה פה איתי. בלעדיך זה לא היה אותו הדבר, בלעדיך זה פשוט לא היה.

למחרת נסענו לסביליה, החזרנו את ספינת המסע האדומה שלנו, ומשם לקחנו אוטובוס לבית בטאריפה.

6 דברים שצריך לעשות בפורטוגל:

1. לקחת את הרכבת לחוף בריל ביץ'
2. להכין סירה מנייר ברציף האבן בליסבון ולהניח לה לשוט במים
3. לאכול במסעדה ההודית בלגוס, חובה.
4. לשבת ליד דייג צוקים.
5. לנסוע בכיוון כללי בלי לדעת בדיוק לאן
6. לנסוע בחשמלית בליסבון