כוחה של המילה הכתובה

אברהם שביט וסיפור חייו בשואה "אדם בכל דרכיו"
טלאי צהוב
תמונה: Daniel Ullrich, Threedots

את המאמר זה כתבתי בגוף ראשון בשמו של הסופר אברהם שביט ז"ל, בהתבסס על מפגש ריאיון שקיימתי עמו.

——————-

חיכיתי לרגע שבו אצא לגמלאות כדי לשחרר את האבן המונחת על לבי זה שנים רבות. אותה אבן כבדה האוצרת בתוכה את סודות ילדותי – סודות כמוסים שלא העזתי לספר אפילו לילדיי.

הרגע הגדול הגיע. אני גמלאי! את זמני הקדשתי לתיעוד חיי בספר "אדם בכל דרכיו", שיצא בהוצאת "יד ושם". כתבתי בגוף ראשון – את מה שראיתי, הרגשתי וחוויתי בהיותי ילד יתום ניצול שואה. רק בזכות השתעבדות לאיכר פולני ורצון עז לשרוד ולחיות נשארתי בחיים.

ואז… סוף סוף נגולה האבן מעל לבי והוקל לי. תולדות חיי נחשפו לכול.

עד לפני זמן קצר ידעתי שכמעט כל בני משפחתי נספו בשואה, והייתי משוכנע שלעולם לא אזכה לאות חיים מהם. לא היה גבול להפתעתי כשיום אחד קיבלתי אי-מייל מארצות הברית. הכותבת יידעה אותי שהיא בת משפחה שלי ושמה רוברטה פליישמן. מעולם לא שמעתי שם זה וחשבתי שהיא טועה.

היא החלה לספר פרטים על עצמה. שנים רבות עבדה בהוראה, וכשיצאה לגמלאות החליטה לחפש את שורשיה, שורשים שסבתה מלכה זמוסקביץ הבטיחה לספר לה עליהם. למרבה הצער הסבתא נפטרה קודם לכן.

רוברטה חיפשה בגוגל את העיירה "סקמפה" שבפולין, מקום הולדתה של הסבתא. היות שספרי מתחיל במשפט "נולדתי בעיירה סקמפה שבפולין", הופיע על צג המחשב מידע על אודות אברהם שביט, מחברו של הספר "אדם בכל דרכיו". היא המשיכה לחקור והגיעה אליי דרך עורך הספר ד"ר רמי סערי. כך גילתה שאמי חוה זמוסקביץ ז"ל, המוזכרת בספר, היא אחותה הצעירה של סבתה. איזו הפתעה!

רוברטה כתבה לי שבין השנים 1910 ו-1920 היגרו מהעיירה סקמפה ארבע אחיות ושני אחים של אמי, והגיעו לארצות הברית. הם התחתנו והקימו משפחות והצאצאים מפוזרים ברחבי ארצות הברית. אני לא ידעתי דבר על כך.

מאז אנו מתכתבים תכופות. אני שמח לגלות עוד ועוד בני משפחה. איזה כיף! איזה אושר! הכול בזכות כוחה של המילה הכתובה.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

10 תגובות

  1. תודה לך מר יונתן קורפל, על פירסום הכתבה: "כוחה של מילה".
    תודה מיוחדת לך גב' חדוה בק, על הראיון שקיימת עם אברהם שביט. ראיון ששופך אור על ארוע בחייו של ניצול שואה, ושמוכיח שלמילה יש כוח והשפעה.

  2. השנים חולפות ובזכות המילה הכתובה הגחלים ממשיכים ללחוש את סודותיהם, מדי פעם להבה קטנה פורצת ומאירה פינות חדשות.
    תודה על הכתבה.

  3. היה יותר קל להימלט לעולם האחר, בו אין ענויים
    אבל מלחמת הקיום האכזרית שאחריה הגעה לארץ היהודים ולהלחם על עצמאותה עם הרבה קורבנות
    ואז לעבור לחיים רגילים
    זאת הגבורה

  4. מספר השורדים קטן ובעוד שנים לא ישאר אחד. היצירות שכתבו מעטים מהם נשכחות ונעלמות כי לא מלמדים זאת בבתי ספר. מי ידע משהו על השואה בעוד כמה שנים. היכן משרד החינוך.

  5. מר ערן מוסקוביץ הנכבד.
    תודה על תגובתך שכל כך קלעה למחשבתי ומזדהה עם מה שכתבת. מאד מצרה על החסר שקיים בנושא הזה אצל הדור הצעיר כולל אצל

    נכדי .

  6. תלמידי "אורט טכניקום", "קלעי, ו"שב"צ", נפגשים ופועלים עם שורדי שואה במשך כל השנה: כל שבועיים ב"קפה אירופה". כל חג חוגגים איתם עם תכנית אומנותית וארוחה בבתיה"ס. ומראיינים אותם בבתיהם. מנהלת "שב"צ" ערכה את הראיונות והם נימצאים במוזיאון השואה בוושינגטון בארה"ב. פעילויות למופת !

  7. אכן מגיע לתלמידי אורט צל"ש והפעילות שלהם היא שם דבר וראוי לחיקוי
    חבל שזבו "פרט שאינו מלמד על הכלל".

  8. לא אשכח את מיטל ויסמן (לוי), תלמידת כתה ז' בבי"ס "גורדון" בגבעתיים. לאחר שמיטל ובני משפחתה קראו את ספרו של אברהם שביט "אדם בכל דרכיו", היא בנתה מיצג יפהפה המתאר קטע מרגש מתוך הספר. המיצג הוצג בספריית ביה"ס. בנוסף היא קראה לפני התלמידים חיבור בנושא השואה שכתבה בעיקבות קריאת הספר. כן ירבו כמוה וכמו בני מישפחתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מייצג כסאות

רות הישראלית

תובנות אקטואליות מקריאה ישראלית במגילת רות