כדור בראש – חברון 2016

כשחייל צה"ל ירה כדור בראשו של מחבל פלסטיני שנוטרל בעת ניסיונו לרצוח חיילים, איש לא שיער כי אירוע זה יהפוך לקו בלתי-עביר בין מה שהיינו למה שהננו. הירייה הרצחנית הזו לא יצרה לנו "גיבור" חדש להתנאות בו, אלא הצמיחה ראש נוסף למפלצת המיתולוגית של אל השאול האדס – אותו יצור אימתני המוכר בשמו "קרברוס", כלב ציד בעל שלושה ראשים, הנכונים לשסע במלתעותיהם ולטרוף את כל מי שמפר את הוראותיו של האדס.

קרברוס, לצורך עניין דואב ומשפיל זה שאירע בחברון, מסמל מפלצת של גזענות, טירוף חושים, עכירות מוח ואיבת-עולם לישראל האחרת. קרברוס שצמח באירוע החברוני הזה מלמטה, גרר אליו לשאול שנפערה אפילו את ראש הפירמידה שלנו בנימין נתניהו, איש שיכול היה לעצב היסטוריה במיטבה אילולא מחדליו. היכן היה ראש ממשלה זה כשצריך היה לגבות את שר הביטחון שלו, את הרמטכ"ל ואת מפקדי צה"ל?

מכבר נוכחנו כי התרחקנו, לעתים מרחק רב, מאותה ארץ שיכולה הייתה להיות ארצנו לתפארת זכר בוניה. גם העם שינה אופיו ומוסרו עד שלעתים דומה שחיים פה עמים אחדים שצמחו מאותו שורש והם עוינים זה לזה עד להכחיד. בתהליך רע זה אבדו לנו עקרונותיה של חברה מתקדמת ומתוקנת; נאנסנו להיקרע מתכונות שהיו לנו מקור גאווה, אחת מהן קשורה באמונה התמימה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. צבא אינו יכול להיות מוסרי, אבל זכותנו אף חובתנו לשאוף למושג ערטילאי זה.

סבורני שקרברוס מפלצתי זה שבתוכנו מסמל אנשים מסוגו של ברוך מרזל, שנברא בצלם רוחו הרעה של האל שלו, שבא והופיע בזירת ההוצאה להורג בחברון כדי לברך את החייל שחשף את מידת הריקבון שאוכלת אותנו מבפנים וחושפת עד להיכן הפליגה מידת צביעותם של אלה המתיימרים לנווט את הספינה הרעועה שלנו לחוף מבטחים.

חושינו הוכו בעיוורון ולעתים אנחנו נאזקים לאימת המחר הבלתי צפוי. דומה שאפילו רב-אלוף גדי איזנקוט, איש צבא הגון וישר, מתנהל בלית ברירה כדון קיחוטה מול התנהלותה המבישה של ממשלת ישראל; זו נחלצה בחירוף לשונות שריה המקולקלים לעטוף במעטפה מגוננת את משפחת החייל, את חבר מרעיו מכנופיות הימין הקיצוני ובריוני "לה פמיליה".

תמהני איך יכול שר הביטחון לעבור ולהמשיך בדרכו בלא להגיב לדבריה של אם הגיבור הישראלי החדש, שבמצוקתה השוותה את מעשהו הברברי של הצאצא שלה בחברון למה שביצעו יעלון וחבריו מסיירת מטכ"ל בפעולת סף-התאבדות ב"מבצע הצגת תכלית" בתוניסיה ב-16 באפריל 1988; מבצע נועז שבו פגעו למוות באבו ג'יהאד, סגנו הצבאי של ערפאת. מהיכן צמחה ההשוואה האומללה הזו, אם לא על רקע הרוחות הרעות המנשבות בארץ.

נשאלת השאלה: איך הופכים ראשי כתות קיקיוניות אך מסוכנות כאלה לראשי קרברוס מרתיעים, המכתיבים אפילו את התנהלותו המביכה, לשון המעטה, של ראש הממשלה, ומציגים אותו פעם נוספת כאדם חלש, חסר חוט שדרה, המופעל על-פי אינסטינקטים של חיה נרדפת? רק כך אפשר להסביר את אותה קריאת טלפון שבאה לטפטף שמן-רוגע על תופי אוזניהם של בני משפחת החייל.

איזו סטירת לחי מצלצלת העניק במחווה זו רה"מ לבוגי יעלון ולגדי איזנקוט ולכל אותם קצינים מתמעטים שעדיין קשובים לצלילי המנגינה הנגמרת של "צה"ל הצבא המוסרי בעולם". לבי לרמטכ"ל שלנו, שראש הממשלה מציג אותו ואת שר הביטחון כחסרי כל משמעות, ככאלה שאין להם מה לומר על התנהלותו של אותו חייל שעשה דין לעצמו ובלב ערל ביצע מעשה נורא.

קשה לסיים רשימה זו בלא להביע תמיהה הן על התביעה הצבאית והן על המערכת הצבאית השיפוטית. שתי זרועות אלה, האחת מגמגמת והשנייה נחרצת, מתעתעות בכפות מאזני הצדק ואלה אינן מסוגלות להירגע. אני מקווה למען רבים וטובים שהתרשמות זו תתבדה. אולם קשה להתגבר על החששות מאותם אבירי הפוליטיקה שלנו המוכרים בשווקים לכל דורש ערכי-יסוד, כששים להיפטר מאלה.

בשלב ביניים זה המושיע האמיתי של אותו חייל סומא הוא אותו ברוך מרזל, אחד מראשיו של קרברוס המהלכים אימה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, עד שהוא מתקפל כשבלול אומלל בתוך עצמו, ואולי הוא שוב נכנע ליצרו לשמור על כסאו שרגליו רוטטות. האמרה "כלב נובח איננו נושך" שייכת לאגדה בטלה. מאחורי הנביחות מסתתרות מלתעות טורפניות הבאות להשמיד. פרשת החייל מחברון היא אבן בוחן למצפן ולמצפון של מדינת ישראל.