יום אחד בישראל

יום ראשון זה (27 במרץ 2016) הרעיף עלינו שורת אירועים שכל אחד מהם ראוי להתייחסות ממוקדת. אסתפק באחדים מהם ולפיכך אשנה מנוהגי וכל אחד מאותם אירועים יזכה בכותר נפרד, כראוי לו.

גדי איזנקוט

אני מציע לקוראים לשנן את השם הזה של רמטכ"ל צה"ל הנוכחי בגלל שיעור קומתו כרמטכ"ל מעורר הוקרה שלמה. גדי איזנקוט הוא הרמטכ"ל העשרים ואחד. אני מודע, מחמת גילי, לכל מי שכיהן בתפקיד זה, החל בראשון שבהם רב-אלוף יעקב דורי. הצבא שבראשו עמד דורי היה מתחילתו מבוסס על צבא עם המורכב מסדיר ומילואים, ורוב המשרתים בו היו חילונים. תפקיד הרבנות דאז התמקד בעיקר בהגשת שירותים של צורכי דת לנזקקים להם ופיקוח על כשרות במטבחים – ותו לא.

מלחמת ששת הימים ותוצאותיה שיבשו עולם והפכו קערת חיינו על פניה. אחת התוצאות שהתבררה מאז מבחינת צה"ל הייתה הפיכתו של צבא העם לחצר האחורית של הכת המיסיונרית חב"ד ("חכמה, בינה, דעת"), ולובשי המדים השחורים האלה שאפיינו את הפולשים יצרו רושם עז שמדובר במפקחים מטעם הבורא על כשרותו וכשירותו הרוחנית של הצבא.

מצב זה העניק לרבנות הצבאית עוצמה מרתיעה ומסוכנת שלא ארחיב בה כרגע. בשנים האחרונות התעצמה בצה"ל התערבות כפיית רוח רבנית גם על חיילים חילוניים. רבנים תאבי מימוש העמקת אחיזתם במחנות הצבא הגיעו ברובם מהמחנה הקרוי דתי-לאומי, ואלה הצליחו לערער את הסמכות הפיקודית הצה"לית. תוך כדי כך לא היססו מלכפות על החיילים הבנה כי מעל למפקדיהם קיים הפיקוד הרבני.

גדי איזנקוט נחשף כמי שצד את קרני השוורים הבועטים האלה, אך ספק אם גם הוא, צוק מוצק נחוש ומוסרי כמותו, יהיה מסוגל לעמוד לבדו נגד פרצי הימין והמפלגות הדתיות, שלא בנקל יוותרו על עמדות הכוח שצברו בבסיסי צה"ל ובחילותיו. אולם כל מי שמבין את ערכו ואת חשיבותו של הרמטכ"ל הזה חייב להתייצב לצדו בגלוי.

האיש שהתפאר ביכולותיו להשיג כל דבר

החלטת בית המשפט העליון בעניין מתווה הגז, פרי יצירתם הגאונית של נתניהו ושל שטייניץ הפילוסוף, היא בגדר אמירה מפורשת שאין ממשלה אחת רשאית לכבול עצמה ולוותר על אפשרות שינוי עמדה בכל מצב, על אחת כמה וכמה לכבול מראש כל ממשלה שתחליף את הקיימת ולחייב גם אותה, אפילו מדובר בניגוד לתפיסה הכלכלית של הממשלה החדשה.

מבלי להפעיל זרקורים על מה שהיה ואיך שהיה, הרי שרשרת של טעויות בהבנת הנושא, הן אצל ראש הממשלה והן אצל זה שהוא אוחז בזנבו, היא שגרמה לבית המשפט העליון לפסוק פסוקו החד והברור.

קשה לי להבין את מניעיו של נתניהו בחרדתו לשלום כיסיהם של טייקונים, כאילו הוא עצמו אחד מהם. במצב כזה שבו אוצר טבע השייך למדינה ולאזרחיה נשלל למעשה מהאיש הקטן, עדיף אולי להמתין עם הנכס הזה במעמקי הים, עד שתגיע ממשלה שבראשה יעמוד איש שמעייניו יתמקדו בהקטנת הפערים שבין אלף המשפחות הנודעות לתהילת מצלצליהן לבין המונים שמתקשים להתקיים.

הביקורת החריפה שהטיח נתניהו בהחלטת בית המשפט העליון מוטב היה אילו לא הייתה. במהלך הזה שוב נחשף נתניהו טובל במשמני עירומו – וחבל. מעתה עליו להסתגל לעובדה המשפילה שעדיין אין בכוחו להשיג כל דבר. על זה נאמר כי יש גבול לכל תעלול.

שרת המשפטים

לפעמים האישה הצעירה והיפה הזאת מעוררת רושם שהיא שוקלת מעשיה במתינות מסוימת, אך זו כנראה אשליה. התקפתה הנרגנת על בית המשפט העליון היא גסה ובלתי נסלחת. שרת המשפטים סבורה שהיא מתמצאת בכל תחומי חיינו, ובהם גם במחוזות כלכליים, כפי שעלה מהצהרתה המבקרת בחריפות את בית המשפט העליון, שלדעתה מכשיל את כלכלת המדינה.

מוטב שהשרה, הנחשפת יותר ויותר כמעוררת תמיהות באשר להחלטותיה הנחרצות, תמתן תגובותיה שאינן תמיד מעידות על בגרות ועל ידע הנדרש ממי שנושא על כתפיו משרה כה חשובה במערך החוק והסדר. היא גם תורמת לסברה המתחזקת כי נתניהו אכן טעה טעות מרה כשפירק את ממשלתו הקודמת מחמת קשיי תקשורת עם לפיד.

הרב הראשי לבית יוסף

מכבר עדיף היה לנעול על בריח את המוסד הקרוי "הרבנות הראשית", גם בטרם תיווצר סוף סוף הפרדה בין דת למדינה. ממילא כמה וכמה רבנים מעולם לא הצטיינו ברבנותם ותרומתם הייתה בעיקר לעצמם ולביתם. אולם שני אלה הנושאים במשרת רב ראשי בימים אלה, דוד לאו ויצחק יוסף, פועלים ומגיבים כמנותקים לחלוטין מהעם והם רחוקים מרחק רב מאבותיהם.

שניהם יבשושיים שאינם מצטיינים במרחב דעת, ובלעדיו הם מתקשים להכיל את רוח השנים האלה. אמנם שניהם הוכתרו בתואר גאונים, וכנראה זו הגדרה נאה לכאלה הקוצרים את פירות אבותיהם. אך מוטב להכיר בעובדה שבדוד לאו אין אפילו שמץ מהחן שנמצא באביו, ואילו יצחק יוסף, הרי הוא פורח לתפארת מסורתה המוכרת של משפחת יוסף ולאסון מדינת ישראל.

אמירתו האחרונה של אותו יוסף מיום ראשון זה – שאין מקום לערבים במדינה שלנו, היא עדות עד כמה צריך מישהו בעל סמכות להראות לו את הדלת לביתו. לא ייתכן שפקיד מדינה המקבל משכורתו מהמדינה יצא בהצהרה פרועה וגזענית שכזאת שאין לה סליחה.

אבל מי יטפל בחשוך כזה לבית יוסף המפיץ נזקים על סביבותיו כשהאחראי לו, שר הדתות, פוסל בהבל שטויותיו את יהדותם של מיליוני יהודים, בעוד שראש הממשלה עסוק בבעיות של גזים והגשת תביעות משפטיות אישיות בענייני כבוד. ובכל זאת נשאלת השאלה: מהיכן נחתה עלינו מכה רבנית מיותרת זאת?

שומר הסף של משפחת נתניהו

יום אחד לפני שנים פתחתי את הטלוויזיה בשעת לילה והקשבתי להסברים בתחום המשפט מפיו של עורך דין מרשים ורהוט להפליא. עליי להודות שהוא לכד שימת אוזניי ועיניי ותהיתי מיהו אותו עורך דין הנשמע כה שנון וכה בוטח ביכולותיו הרטוריות.

לימים גיליתי את שמו, והתברר לי כי הוא שומר הסף של משפחת נתניהו וכי חלק משמעותי מפעילותו המקצועית ממוקד ברווחתם המשפטית של בנימין ושרה נתניהו ושמירה על כבודם.

שמו חזר וצף היום כשבני הזוג הגישו תביעת פיצויים על סך שלוש מאות אלף שקלים כנגד העיתונאי והסופר יגאל סרנה, המוכר זה שנים רבות כאחד מאנשי המוסר והמצפון החשובים בעיתונות הישראלית וב"ידיעות אחרונות". את התביעה כנגדו ניסח כמובן שומר הסף המשפטי של משפחת נתניהו המוכר בשם ד"ר יוסי כהן.

כתב התביעה מבוסס על מקרה ריב שפרץ כביכול בין נתניהו לרעייתו ויגאל סרנה פרסם אותו בפייסבוק תוך שהוא מטיח ביקורת על התנהלותם של בני הזוג. היות שהתביעה תנסה כנראה להוכיח כי בנוגע למקרה הריב להד"ם וכי סרנה פגע בשמם הטוב של התובעים, אני תוהה כיצד יוכיח עורך דינם איך וכיצד נפגע "שמם הטוב" ואיזה נזק ממשי נגרם להם, אם בכלל.

מצד שני עומד יגאל סרנה, שאיננו קוטל קנים ועקרונות דיווח הוגן מוכרים לו היטב. אני משוכנע כי אם יתברר שהוא הוטעה או טעה הוא לא יהסס להודות בכך. אולם אם אכן יעמוד על הכלל "אמת דיברתי", יגיע סיפור זה לבירור משפטי, ואז בוודאי ירצו רבים לדעת מיהו ד"ר יוסי כהן. עליו ניתן יהיה להרחיב בדברים בהזדמנות אחרת.

צאו וראו בפכים סיפוריים אלה המרכיבים רשימה צבעונית זו על עלילות יום אחד בחיי ארצנו, שמעידה היטב עד כמה שמח ועליז במדינת הגמדים.