מזל טוב, אוטופיה

המילה utopia, שמקורה בשפה היוונית, שוגרה בהצלחה לשיח הפילוסופי-מדיני לפני 500 שנה, ב-1516, על ידי איש הרוח האנגלי תומאס מור. מור השתמש במילה לכותרת ספרו הידוע "על משטר המדינה המשובח ועל האי החדש אוטופיה", המוכר יותר בשמו המקוצר "אוטופיה". כך הנחיל מור את המונח "אוטופיה", שהוא הרכב מילים או משחק מילים שיכול להתפרש כ"שום מקום" (ou-topia) או כ"מקום טוב"(eu-toppia).

אוטופיה נחלה הצלחה רבה בשיח הפוליטי ובשיח התרבותי העולמי, ומאז היא שגורה על שפתי רבים ומשמשת גם בשפת יום-יום במובן של מקום אידאלי לחיות בו אך יחד עם זאת כזה שאינו בר-השגה, או לחלופין רעיון דמיוני שלעולם לא יוגשם במציאות. לרגל התאריך המיוחד פרסם ג'ון קלארק פרסום אינטרנטי ובו שאל אם ממשלת ארצות הברית וממשלות אחרות עשו די כדי לבחון את האפשרות ליישם את הרעיונות המותווים בספר בן חמש מאות השנה.

שאלה מעניינת. שהרי הספר של תומאס מור, כמו "הפוליטאה" של אפלטון או "עיר האלוהים" של אוגוסטינוס לפניו ואפילו "הקפיטאל" של מארקס אחריו – כולם משמשים מצע רעיוני למחשבה על הדרך שבה עלינו – החברה האנושית – להתארגן, על יחסינו האחד עם רעהו ועל הסמכות והחובה של המדינה כלפינו. ושאלות אלה תמיד צריכות רענון, באשר זכויות וחובות אזרחיות נידונות לשחיקה מתמדת בידי כל סוג של שלטון.

מארגרט תאצ'ר, המדינאית הבריטית הפרגמטית, שלא הייתה ידועה כנגועה ב"רעיונות אוטופיים", אמרה כי אירופה המדינית יוסדה על היסטוריה ואילו ארצות הברית נוסדה מכוח רעיון פילוסופי. והאמרה קולעת לא רק לצורך ייסוד חברות חדשות, כפי שיוסדה ארצות הברית מכוח רעיונות שנספגו ברוחם של אבותיה המייסדים במאה השמונה עשרה, רעיונות ושיח פוליטי אמתי ורציני יכולים וחייבים להזין את מחשבותינו לאורך זמן ולאפשר לנו להתקרב לקיום חברתי מדיני "אוטופי".

אם הרעיונות בספרו של תומאס מור הוגבלו לתחומו הגיאוגרפי של האי ששמו אוטופיה או שימשו מסגרת לדיון בחברה פוליטית-מדינית המוכרת לנו כיום כמדינה, הרי המחשבה המדינית התפתחה והגיבה על הצורך בקיום אוטופי או בקיום טוב יותר גם בין המדינות לבין עצמן.

עמנואל קאנט, הפילוסוף הפרוסי, פרסם את ספרו על השלום הנצחי ב-1795 בהקשר להסכם שלום באזל שנערך בין פרוסיה ובין הרפובליקה הצעירה של צרפת. קאנט ראה ב"שלום" מימוש, ולו חלקי, של הצו הקטגורי שמחייב את תבונת בני האדם לבחור בשלום, במניעת כיבוש ובמניעת עוול, ניצול ועבדות. גם הפילוסוף ברטנרד ראסל, בן המאה העשרים שהתמחה במתמטיקה דווקא, הגה רעיונות אוטופיים ביחסים שבין המדינות ועל כך זכה בפרס נובל ב-1950. הוא היה פציפיסט שהתנגד בכל מעודו לפיתוח נשק גרעיני ולשימוש בו ואקטיביסט בהתנגדותו לאימפריאליזם המערבי.

כדאי דווקא היום, לאור מתקפות הטרור הפרועות, לבחון את איתנותם של הרעיונות האוטופיים הללו, שמכוחם נוסד האו"ם וקם האיחוד האירופי, מוסדות הנאבקים על קיומם אל מול גלי הריאליה האכזרית המגיעים כיום מהאוקיינוס האסלאמי ומאיימים לשטוף את האי אוטופיה – שהוא החברה המערבית שבה אנו חיים. מימוש של אידאולוגיות פונדמנטליסטיות מאיים להטביע את הרעיונות האוטופיים הפוליטיים שלאורם אנו חיים ולהסיג את כל החברה המערבית אחורה.

בהקשר לאוטופיה המדינית הזכרנו שני אישים בריטים שדעותיהם נוגדות לחלוטין – איש הרוח, הוגה הדעות הפציפיסט ברנארד ראסל מזה, והמדינאית הימנית בדעותיה ובמעשיה הפוליטיים "אשת הברזל" מרגרט תאצ'ר מזה. נבחן ציטוטים שלהם לאור המתרחש כיום בעולם.

ב-1966 כתב ראסל ברכה לרגל פתיחת הוועידה לסולידריות בין עמי אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית שהתכנסה בקובה לפני 50 שנה: "יפה עשתה הוועידה בהתכנסה בקובה דווקא, שכן קובה הגשימה מהפכה סוציאליסטית, ראשונה ביבשת אמריקה, בצלו של גולית. מול כוחות עדיפים הצליחה קובה, בהדרכת תנועת ה-26 ביולי ופידל קאסטרו, להביס בהחלטיות את אחד האימפריאליזמים האכזריים ביותר – האימפריאליזם האמריקאי." [צוטט בביטאון "מצפן", מרץ 1966[. כיום מבקר נשיא ארצות הברית ברק אובמה באי קובה, שממנו סולקה ארה"ב לפני חמישים שנה. אכן אוטופיה.

ואילו מרגרט תאצ'ר אמרה בשנות ה-80 של המאה הקודמת: "על המדינות הדמוקרטיות לנסות להרעיב את הטרוריסט ואת החוטף ולמנוע מהם את חמצן הפרסום, שבו הם תלויים". כיום הטרור ממשיך להכות בעוצמה, בין היתר בגלל הבמה והפרסום האדיר שניתן לו בכלי התקשורת.