אמריקה זה כאן

סיפור קצר על אנושיות ישראלית
דגל ארה"ב
צילום: Jacobolus Wikimedia Commons

יש המספרים שברחובותיה של אמריקה הכסף מתגלגל לו על המדרכות. ביומי השני בעיר השוקקת חיים על גדות נהר ההדסון, הלכתי לתומי בשדרת מדיסון, ולפתע על המדרכה לפניי נצנץ לו עט קרוס זהוב, הרמתי את העט, הנחתי אותו בכיסי וחייכתי לעצמי. אולי הסיפורים האלו באמת נכונים? ברבות הימים התברר לי שהיה זה מזל של מתחילים. שנים רבות לאחר מכן הוספתי להלך ברחובות ניו יורק, סוקר במבטי את המדרכה, אולם כלום, אפילו לא דולר אחד. לא רק כסף לא מצאתי, גם בני אדם קשה היה למצוא.

תושבי ניו יורק ממהרים לדרכם, הולכים כאחוזי תזזית, רק התיירים הרבים מהלכים להם לאטם ומתבוננים להנאתם בגורדי השחקים ובחלונות הראווה המפתים. התגוררתי בבית דירות גדול בקומה האחת עשרה. תריסר דירות היו בקומה שלי. בוקר אחד בעת שיצאתי מדירתי פתח השכן ממול את דלת דירתו, חייכתי ובירכתי אותו בברכת בוקר טוב. השכן, כיפה על ראשו, פניו חתומות, פיו קפוץ, פנה לעבר המעלית. חשבתי לתומי שאולי מפני שאני לא דתי הוא כועס עליי, ועל כן לא משיב לי ברכת בוקר טוב.

שנתיים תמימות התגוררתי בקומה האחת עשרה, ובמהלכן רק קשישה חביבה אחת והמורה לפסנתר מדירה שבע השיבו לי ברכת בוקר טוב. דיירי הבניין היו יוצאים עם בוקר לעבודתם, ושבים לעת ערב, עייפים ופניהם חתומות.

שנים רבות התגוררתי ברחוב עוזיאל ברמת גן בבניין בן ארבע קומות. בכל בוקר בשעה שבע וחצי נהגתי לאסוף את עיתון הבוקר מפתח דירתי. באחד הימים איחרתי קום, בשמונה וחצי נשמע צלצול בדלת, פתחתי אותה עדיין אפוף שינה, קלרה השכנה החזיקה בידה את עיתון הבוקר שלי ואמרה: "בוקר טוב, לא אספת את העיתון וכבר קצת מאוחר, התחלתי לדאוג, אולי קרה לך משהו".

בשכונת התקווה יש מסעדה חביבה עליי במיוחד שאני מרבה לבקר בה. אולם יום אחד הייתי כנראה פזור דעת ובחרתי בדרך לא מוכרת. הגעתי לרמזור, ותהיתי האם לפנות ימינה או שמאלה? קטנוע נעצר לידי, הרוכב החייכן הסיר את הקסדה הגדולה שלראשו ואמר לי: "נו תשאל כבר, נו". מובן שזכיתי לקבל ממנו הסבר קצר ומועיל.

בפעם אחרת נסענו לבקר את דודה יפה שחלתה. שנים רבות לא הייתי ברמת החייל, נופפתי בידי למונית, "איך מגיעים לרחוב הרוגי מלכות?" שאלתי, "תיסע עד הצומת הראשון, תפנה פעמיים ימינה ואחר כך שמאלה ואתה שם". לא הייתי מרוכז, הייתי בטוח שאזכר בדרך, אולם אחרי "הימינה הראשון" פניתי שמאלה במקום ימינה, צפצוף ארוך נשמע מאחוריי, עצרתי, נהג המונית החביב אמר לי: "אני רואה שאתה מבולבל, כך לא תגיע לעולם, סע אחריי, אני אביא אותך לשם".

אלו הן רק אפיזודות מחיי, אין זה מחקר מדעי, ואני סמוך ובטוח שיש אנשים מסבירי פנים וטובי לב בכל מקום בעולם, אבל מסקנתי הנחרצת – "אמריקה זה כאן".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. כמה אהבה יש בסיפור הזה לארץ הזאת, על שכונותיה ובעיקר על אנשיה. משהו שהוא לא מובן מאליו במציאות חיינו הלא פשוטים כאן. אבל המסקנה נכונה: אמריקה זה כאן.

  2. לא לדאוג, יש יותר ערסים בארצות הברית, מעניין אותי איפה אין, אפשר לקבל הצעות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

צילום של מירב

אכזבה

פוסט-ציונות ופוסט-יהדות של מפלגת מייסדי המדינה

תמונה של גד

הזדמנות

שיר על חיים כאן ועכשיו