הבירוקרטיה מכשילה את ההבטחה

צפיתי בתכנית "המקור" בערוץ 10 אשר הביאה את סיפורה של אמאל איוב, ערבייה ישראלית מיפו, בוגרת גימנסיה "הרצליה" בתל-אביב והיום תושבת רמאללה. אמאל החליטה להקים במזרח ירושלים בית ספר לתלמידים ערבים שילמד על פי תכנית הלימודים הישראלית, במטרה ברורה – להקנות לתלמידים השכלה אשר תפתח בפניהם את מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל.

בית הספר PROMISE – "הבטחה", שאותו הקימה, עומד על סף סגירה. זה כשנה וחצי שבירוקרטיה נטולת הבנה וגמישות אינה מאפשרת לאמאל לקבל את ההקצבה המגיעה לבית הספר, כדין כל בית ספר בשטח ישראל. היא, המנהלת, יחד עם ציבור המורים שבמקום, ממשיכים ללמד את תלמידיהם בלי שיקבלו פרוטה עבור עבודתם.

מוסדות הממשלה – כל אחד והסברו – מגלים הבנה רבה ובה בעת מצביעים על הנימוקים הבירוקרטיים המונעים מהם לסייע.

פרשייה זו הזכירה לי את ניסיונותיי שלי להתמודד עם הבירוקרטיה.

ב- 1965 עמדתי לצאת לפריז בראש משלחת קצינים לשיחות עם מקבילינו במודיעין הצרפתי. הגענו לנמל התעופה ושם התברר לי כי דרכון השירות שבידי פג תוקפו. כל ניסיונותיי שם בשדה לקבל אישור יציאה של דרג גבוה יותר עלו בתוהו. ואז עלתה במוחי הברקה – שלפתי בלוק נייר ובו כתבתי כי "אני, אל"מ ש' ג', יוצא בשליחות צה"ל והמדינה לפריז. משהובהר לי כי פג תוקף דרכוני, אני מצהיר בזה שאני יוצא לחו"ל ומקבל על עצמי אחריות מלאה לכל הבעיות, אם תיווצרנה, במסעי זה". חתמתי ומסרתי את הנייר לשוטר בנמל התעופה. זה תייק את מכתבי והחתים את דרכוני. ואני יצאתי למטוס. הפרשה הסתיימה.

מאז נזקקתי עוד שלוש פעמים לניסיונות דומים בנמלי התעופה. עוד פעמיים בנתב"ג, פעם בציילון ופעם בארצות הברית. זה תמיד עבד להפליא.

בתפקידי כמתאם הפעולות בשטחים ביקשני שר המשפטים י"ש שפירא להסדיר את שובו לירושלים של מכרו משכבר הימים, שופט ערבי איש שכם אשר מלחמת ששת הימים מצאה אותו מחוץ לביתו והרשויות שלנו מנעו את כניסתו. הבטחתי לשפירא לטפל בעניין והוריתי לראש לשכתי להסדיר זאת.

כעבור כשנה התייצב בפניי הרל"ש בבקשת עצה. בידיו תיק מסמכים עב כרס ובו ההתכתבות שניהל עם אנשי משרד הפנים, עם מפקדת האזור ביהודה ושומרון ועם עוד שניים-שלושה גורמים, אשר כל אחד העביר למשנהו את האחריות למתן האישור. לא ידעתי היכן לטמון את ראשי מבושה. הרמתי טלפון למשרד הפנים בירושלים ובו במקום ניתן האישור.

גם בתחום זה היה לי ניסיון נוסף ודומה עם משרד הפנים. התערבותי הישירה פתרה את הבעיה.

בני דורי זוכרים היטב את סגן סימן-טוב, קצין השטח במפקדת פיקוד הדרום אשר ניסה לשכנע כי ההיערכות המצרית לאורך התעלה איננה תרגיל אלא הכנה למלחמה. הערכתו זו נבלמה במפקדת הפיקוד ולא הגיעה לאגף המודיעין שבמטכ"ל.

עם כניסתי לתפקיד ראש אמ"ן זכרתי את הסיפור והפצתי מכתב לכל קציני החיל, מכתב שעליו חזרתי מדי שנה בשנה, ובו הוראה חד-משמעית: כל מי שמערער על ההערכה או על המדיניות, בכל תפקיד בחיל, רשאי ואף מונחה לעקוף את הצנרת ולפנות במישרין אליי, תוך הבטחה כי לא יאונה לו רע.

בטוחני כי אין איש בבירוקרטיה הישראלית שמבקש לחבל בביה"ס PROMISE שבמזרח ירושלים, אלא שאין מי שרואה עצמו מוסמך לחרוג מנוהלי הבירוקרטיה. מה הפתרון? המלצתי לשר החינוך, ובעצם לכל שרי הממשלה ואף לראשי עיריות ולממלאי תפקידים בכירים דומים, להפיץ הוראת-קבע המתירה ואף מחייבת את כל אחד מן העובדים לעקוף את הצנרת ולהעביר את תלונתו, הצעתו או מצוקתו במישרין אליו, תוך הבטחה כי לא יאונה לו רע.

אם כך יפעלו יימצא בעתיד הגואל לאמאל איוב, לביה"ס PROMISE ולכל עם ישראל.