קומדיה דֶלָה רגב

ליצני החצר כבר לא מצחיקים
רישום של עמוס
עמוס אריכא - דיוקן עצמי

המושג "קומדיה דֶל'ארטה" היה נפוץ בעולם התיאטרון המקצועי באיטליה בתקופת הרנסנס. כוחו של תיאטרון קומי זה צמח מיכולת האלתור של שחקניו בקביעת חילופי הדברים ביניהם מדי ערב. ככל ששחקן היטיב ליצור דמות קומית כך גברה תהילתו. להקות הקומדיות האלה נדרשו להציג מחזותיהם במתווה כללי, והשחקנים-מאלתרים אפשרו לצופים ליהנות מהמחזות פעמים רבות בגלל האלתורים השנונים והמשתנים.

לצורך שימור ההצלחה לא פעם חיפשו מנהלי הלהקות כוכבים המסוגלים להתיז מעצמם ניצוצות גאוניים ומשפטים מבדרים שיעברו מפה לאוזן ויהפכו לכותרות חולפות בציבור כרוח סערה.

דומה שהליכוד של היום מתנהל ברוח אופטימית ועולצת של להקת תיאטרון דל'ארטה. די להתבונן בתופעה הזאת כדי להבדיל ולקבוע כי ימינו אלה, הודות לכוכבי הליכוד המרנינים, דווקא מתאימים לבטא תקופה רחוקה יותר, תקופת המגפה השחורה באסיה ובאירופה הקשישה, שהתרחשה במחצית המאה ה-14 וקטלה בחמש שנותיה עשרות מיליוני אנשים. באותו פרק זמן נורא התפרצו תופעות שביטאו את פורקנם של הניצולים מאימי המוות השחור, בדמות שחקנים ונגנים מיואשים נודדים המציגים מחזות סאטירה שהמוות, מגולם כאדם, מככב בהם.

אחת התופעות המחרידות מאותם ימים שבהם השתולל המוות השחור כרוכה בהסברים לשורשי אותה מגפה מחרידה. בצרפת למשל קבעו ראשי הכנסייה כי המגפה פרצה מחמת שלושת בניו של המלך פיליפ, שנישאו לנשים בלתי-ראויות; ממש בנוסח הימים האלה במדינת ישראל, כשלאחר כל כישלון צבאי יוצאים רבנים ומכריזים כי המוות שהשיג את בנינו נגרם בגלל חטאינו. אולי נשמע הזוי, אבל הדמיון מדהים בטירופו המוחלט.

ניתן גם לחפש בימים קודרים אלה שלנו במדינת ישראל ולמצוא דמויות הזויות בזירה הרגישה מכול – הפוליטית, זו האחראית להווה ולעתיד האומה – והפגנת התנהלות מבישה המורטת את נוצות בריאותנו כעם. הדעת מתקשה לסבול מצב עגום זה הבא לביטוי עילג בדמויות המשונות שהליכוד הכביר עלינו ושחדרו לכנסת ולממשלה. אין כמו הליכוד להתברך בכאלה, ואזכיר רק שלושה: את הח"כ המשונה אורן חזן, את איש השבת מהדרום מכלוף זוהר ואת הדמות המסוככת וחסרת המנוחה המרחפת מעליהם – מירי רגב, זן מיוחד לעצמו לתפארת עם ישראל.

אולם לפני שאפליג הלאה חייבים להיאמר דברים בשבחו של איש ושמו נתניהו, שאלמלא הוא לא היינו זוכים בקרקס שכזה בדרכנו אל התהום.

להבנת התקופה המבאסת העכשווית, כשיוצריה של התרבות העברית מוצגים על ידי מוכי להט משיחי כבוגדים במדינתם, אין צורך לחפש נושאים לדוש בהם כנושא מרכזי. דבר לא יעזור כשמדובר בעלילות פרי נפתלות ערוצי החשיבה של ראש ממשלתנו הנכבד, אותו אחד שרעייתו מושלת בו כרצונה והיסטוריונים בעתיד יכתירו אותו כאלוף בנפילה מבור לבור שהוא עצמו כרה בהתמדה. הוא זה שבחסותו האווילית פורחים אותם ליצנים ושמים אותנו ללעג בקרב עמי העולם.

לא אפרט כאן עשייתו העקרה של האיש הרע הזה שגורל כולנו נתון עדיין בידיו. אולם אי אפשר שלא לחבוט בו לפחות חבטה לשונית המתבקשת נוכח כישלונו המפואר במינוי מירי רגב לשרת תרבות במדינת ישראל – באה וירדה עלינו חשכה אמתית בצהרי-יום, כזו שאינה מתפוגגת והיא הרסנית.

תפארת מינוייו המוזרים, בלשון המעטה, של ראש הממשלה, מעידה על הקלות הבלתי נסבלת שבה הוא מפעיל את הכוח הנתון בידיו למנות נאמניו למשרות נכבדות בעת שאין להם כישורים לנהל אפילו בקתה צנועה למכירת כרטיסי פיס.

אחד מחידושי התרבות המסקרנים שהביאה איתה הגברת מירי רגב למשרד התרבות הוא שליטתה המרשימה במכמני העברית, שעולה לאין שיעור מעל הדלות המאפיינת את גאוני שרי ממשלת ישראל הנוכחית. כבר מתחילת דרכה הפתיעה רגב בחידושי לשון המשמשים אותה בבואה להגדיר את כל אותם שאינם לרוחה וזרים לעולמה התרבותי.

דוגמה עסיסית לדמיונה הפורה התפרצה מבין שפתיה כטיל זחוח לרסק כל אותם מבקשי נפשה מבין אמני ישראל ולהציגם קבל-עם במלוא עליבותם ושיעורם כזרת נדחית, כשכינתה אותם "קפוצי תחת". ביוהרה, כדרכה, התנהלה ברוב גאווה כטווס פורש לעין השמש מלוא קשת צבעיו המרהיבים, שכן לא הייתה במת תקשורת אחת שלא קשרה לה כתרים-כותרים.

אכן צריך להתברך במידה מסוימת של הומור סלחני כשמדובר בשרת התרבות הקופצנית והמתזזת ממקום למקום כמו נעקצת מחרק כל שהוא, ומתוך רחם שכלה הפורה היא מיילדת כותרות מצחיקות, עד שנוצרה לה תדמית של הליצנית הלאומית.

דעתה של הגברת המפזזת-מתזזת לא נחה אף לא ליממה אחת, ושוב זינקה בימים אלה כמבוע אדיר לתודעה הציבורית כשהיא מופיעה כאתנה הנלחמת על נאמנותה המוחלטת למחוזותיה בתחומי החוכמה, האמנות והצדק, וכך באה לפקח על מחשבותינו והרהורינו הכמוסים ביותר, שחלילה ניתן יהיה להציגנו כבוגדים במדינתם. כך, היא מקווה, נתייחס אליה כאל האם הגדולה מהמיתולוגיה הצופה בהליכותינו ומכוונת יעדנו עד שנתבגר.

הנה האחרון שבהם נגרם מלהט שקיקותה לחייב אותנו להוכיח בכל זמן נתון את נאמנותנו המוחלטת למדינה, ורק אז יזכה יוצר ואמן בתמיכת-חסד כל שהיא מהקופה של משרד התרבות, שהאוצר שלו, אליבא דרגב, נתון באחריותה. היא בסך הכל משמשת מאיצה לאותה תופעה בלתי-נסבלת של קבוצת חמומי-שכל המתקבצים תחת הכותרת "אם תרצו".

בריונים אלה עשו מעשה נתעב ובלתי-נסלח ברשימת המוקצים שלהם, המכילה מנכבדי היוצרים של הדור הזה. אם לא היו חשים אלה בהתעצמותם המבישה של אורן חזן, מכלוף זוהר ומירי רגב, כי אז גם ראש הממשלה לא היה מגנה אותם בלשון רפה – כמעט בלחישה של פחדן.

הבעיה היא שישראל של היום, שנדחקה למגננה על נפשה, איננה מסוגלת להשלים יותר עם תעתועיו-מינוייו של ראש הממשלה. גם ההצחקות התכופות של השרה מתחילות לייגע, עד שמתעורר חשד שמא התברכה השרה הנכבדה ב"קפיצת שכל" משבשת נתיבות. דומני שטוב תעשה מירי רגב אם תבחן בינה לבין עצמה את מצבה ומיצובה לגבי טיב וערך סוג נאמנותה שלה למדינה. מי בכלל העניק לה זכות לקבוע מהי נאמנות? נאמנות אמתית מחייבת שורשים אמיצים מעוגנים בחירות המחשבה והיצירה גם כשמדובר בביקורת חריפה על המדינה ועל נבחריה.

איש אינו דורש ממנה לממן פעילות החותרת תחת יסודות המדינה. אבל מאחר שכישוריה לתפקיד מפוקפקים והבנתה בנושאים תרבותיים מצומצמת, עליה לשקול התפטרות לטובת כולנו, מימין, משמאל ומהמרכז. כך ירד המסך האחרון על הקומדיה דֶלָה רגב בארצנו המיוסרת.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

7 תגובות

    1. רוב הציבור בכלל לא יודע מי זו מירי רגב! הוא גם לא מתענין בה.

  1. בשם חופש הדעה אי אפשר שכל מי ששונא את המדינה יגיד ויפיץ דיעותיו ויקבל מימון מדינה שיעודד אותו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן