טובת המדינה מעל טובת המפלגה

לאור כל המתחולל במדינה פנימה ובעולם כולו, מוטלות החובה והאחריות על מנהיגות שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה להקים ממשלת אחדות לאומית, ממשלה כזו הכרחית ואף אפשרית.

גם הימין של הליכוד וגם השמאל של העבודה נטשו אמונות ועקרונות בתוקף נסיבות משתנות. פוליטיקה משמעותה מיצוי של פשרות הכרחיות ואפשריות בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות, אך בלתי אפשריות במשטר דמוקרטי המבוסס על פשרות. הפשרה המצויה גוברת לרוב על האידיאולוגיה המצויה. עובדה היא שהאידיאולוגיות נכשלו במבחן התוצאה גם בליכוד וגם בעבודה, גם אם לא יודו בכך.

גם בליכוד וגם בעבודה צפויים מאבקים וקרע פנימי בעניין האפשרות להקמת ממשלה משותפת. המבחן שיעמוד להכרעה: טובת המדינה או המפלגה.

אידיאולוגיות מנוגדות אינן חייבות להוות מחסום למדיניות ריאלית או להוות מכשול ליישום מדיניות הכרחית של ביצוע רפורמות בכל תחומי החיים. הלהט האידיאולוגי התיאורטי, כביכול, בין "מחנה השלום" של השמאל לבין "המחנה הלאומי" של הימין, יכול להפוך ללא קושי ללהט קואליציוני. אמנות ניסוח "קווי יסוד" גמישים, תפתור את כל הבעיות של מצע נוקשה ומנוגד.

גם הימין וגם השמאל השתנו: הימין הפסיק להאמין ולשיר "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן". השמאל הפסיק לשיר את "האינטרנציונל" ולצעוד עם דגל אדום ב-1 במאי.

התומכים הנאמנים והנבונים, גם בימין וגם בשמאל, התנתקו מהחשיבה הדוגמטית והנאיבית, שלפיה כל מה שמוגדר "ימין" הוא כביכול תמיד אסון, כישלון וריקבון, ואילו כל מה שמוגדר "שמאל" הוא כביכול תמיד חזון, פתרון ונכון.

גם בימין וגם בשמאל פוזרו סיסמאות רבות להשגת הקול והשלטון. ואולם ברגע האמת, בהיותם בשלטון, נאלצו אלה גם אלה, להתכחש לרוב ההבטחות. משום שהאחריות הממשלתית, שונה מהאחריות המפלגתית.

מנהיגות של כל מפלגה אחראית, ריאלית ולא פנאטית, רשאית ואף מחויבת לעתים לשנות עמדות, עקרונות ואמונות לאור נסיבות משתנות, ולטובת הישגים ופתרונות אפשריים הכרחיים.

ואולם מחובתה של כל מפלגה להודות בפומבי בשינויים שעשתה, תוך הצגת נימוקים ונתונים, ולא באמצעות אליבי של האשמות נגד יריבותיה הפוליטיות שנטשו גם הן עקרונות, כדי להצדיק את עצמן.

במקום לקיים ויכוחי סרק על קפיטליזם ועל סוציאליזם (סוציאל דמוקרטי) מיושן ווירטואלי עדיף להסכים על קפיטליזם מתוקן והומאני. ראוי להינתק מחשיבה דוגמטית. ראוי להפסיק את ההשתלחות חסרת הרסן על כל בעלי ההון. כל משק מודרני הוא קפיטליסטי, ובעלי ההון הם המעסיקים. ראוי להפסיק לחלום על המשק ההסתדרותי שפשט את הרגל.

דרושה ממשלת אחדות והתפכחות משום שרוב הציבור מאס במריבות המפלגתיות השגרתיות וההרסניות. כולם רוצים כתובת ואכסניה שעמם יוכלו להזדהות ולפעול יחד כדי להחזיר את המדינה למסלול ממלכתי אחראי של סולידריות ופטריוטיזם ציוני וחברתי, אל מול האסלאם הקיצוני.

מטרה זו ניתנת להשגה באמצעות ממשלת אחדות לאומית בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה. ממשלה זו תצטרך לנהל שיח לאומי מציאותי של התפכחות מאשליות.

לטעות זה אנושי, גם בדרג הצבאי וגם בדרג הפוליטי מדיני, אולם לטעות ולא להודות ולהמשיך להשלות זה הרסני. הגיע הזמן לחזית משותפת של הליכוד והעבודה כדי שנוכל להפריך את העלילה שישראל תמיד "אשמה" בהיעדר השלום. הגיע הזמן להפסיק את הוויכוחים הפוליטיים העקרים שכביכול לכל מפלגה יש "תוכנית שלום". אין שום סיכוי להגיע בעתיד הקרוב לסיום הסכסוך.

חביב בורגיבה, נשיא טוניסיה לשעבר, אמר בזמנו לחבריו בליגה הערבית: "הערבים לא צריכים להילחם נגד ישראל כדי להורסה מבחוץ, מאחר שהיהודים יהרסו את עצמם בעצמם במריבות פנימיות בתוכם".

במקום להמשיך את המריבות הפוליטיות בשאלה מי יצליח יותר לקדם את חזון "הצהרת בלפור" הישראלית לטובת הקמת מדינה פלסטינאית, עדיף לקיים את הצו ההיסטורי של לקחי השואה והתקומה, ולעולם לא להאמין עוד לאשליות. ממשלת אחדות צריכה למנוע המשך סכנת ההרס הפנימי, כפי שהזהיר חביב בורגיבה. ממשלת אחדות תהיה מסוגלת לקדם בעם אחדות פנימית, עוצמה צבאית ותבונה מדינית.

ראוי שממשלת האחדות תסכים על כמה עקרונות מהותיים: מלחמה בטרור הפלסטיני והמוסלמי; התנגדות ללא פשרות בעניין "זכות השיבה"; התנגדות לנסיגה לקווי 67; המשך פיתוח ובינוי בגושי ההתיישבות הגדולים; הסכמה ליוזמה מדינית חדשה על בסיס אזורי; שינויים בסולם העדיפויות במדיניות הכלכלית חברתית; התגייסות לקליטת עולים; מאבק באנטישמיות; מאבק בשחיתות.

הסכמה בנושאים אלה, תשמיט את בסיס המחלוקות המיותרות ותאפשר הקמת ממשלת אחדות של המחנה הלאומי ושל המחנה הציוני.