מה בין איש חכם לחוכמת היוצר

על הפתיחה של "שלך, סנדרו" ועוד על צבי ינאי
צבי ינאי ז"ל צילום: דליהה commons.wikimedia.org

במאמרי הקודם מארג מכתבים ישנים שהפך ליצירת מופת דיברתי על התקבלותו של ספרו המרטיט של צבי ינאי "שלך, סנדרו". אמשיך בדברים שכתבתי בעבר ואוסיף כמה מילים על מצבנו כיום.

מצאתי טעם להרחיב בהסתערותם הנרגזת של הגלים העכורים שהתעוררו מאז הופיע הספר ועד לזכייתו ב"פרס ספיר 2008". סברתי שקוראים המתעניינים להבין מה מיוחד בסיפורו הנדיר של צבי ינאי, יבינו כי מדובר בתופעה שאינה חוזרת על עצמה לעתים קרובות, וחשוב להבין את תרומת "חוכמת המסכן" (במקרה שלנו "חוכמת היוצר") להיבנותה של יצירה מסעירה וכובשת כ"שלך, סנדרו", עד שמוצהר בזה כי אין טעם אפילו להתחיל לשפוט אותה במושגי "רצנזיה ספרותית". המושגים האלה קטנים עליה. אפילו יהיה זה ספר אחד שיוצרו לא יוסיף עליו בחייו שורה "ספרותית" אחת, כבר קבע זה את מעמדו של כותבו כיוצר קיים בין בני הדור הזה. צבי ינאי הוכיח פעם נוספת כי ככל שרבה חוכמתו של אדם כך טובים סיכוייו לכתוב ברמה גבוהה וליצור יצירה מפתיעה וכובשת.

אפשר להביא דוגמאות שונות למושג המפרש את טיבה של "חוכמת היוצר", אבל החלטתי להסתפק באחת, בהירה וברורה כצבעי הארץ, מתכלת השמיים ועד לזהב וכסף הדיונות שעוד נותרו לאורך רצועת החוף הנגזלת שלנו. משה שמיר, מהבולטים והחשובים בין סופרי דור תש"ח, היה איש חכם בכתיבתו הספרותית, ולאורך דרכו ניתן למצוא כיווני חוכמה זו חתומה במבנה סיפוריו, בעלילות שנאחז בהן, בדמויות שהוליד. יום אחד, בשנת 1951, הופיע הרומן שלו ממשפחת הכתיבה הביוגרפית, זו שבה אנו מתמקדים כרגע, "פרקי אליק", וכבר השלים שמיר תרומה שלמה לספרות העברית המודרנית במשפט הראשון הפותח את סיפר חייו ומותו של אחיו אליק, והפכו בבת-אחת לחלק מנכסי צאן ברזל. וכך כתב משה שמיר: "אליק נולד מן הים… "; אפשר להסתפק בארבע מילים אלה ואפשר להרחיבן בעוד משהו שהשלימן: "כך היה מספר אבא שעה שהיינו יושבים יחד לארוחת ערב…".

בוודאי נמצאים ידענים גדולים ממני שיצביעו על פתיחה זו או אחרת בספר אחר כמרשימה עוד יותר. אבל לדעתי הצנועה, זו הדוגמה הנאה וההולמת להציג את חוכמת המספר משה שמיר מול חוכמת הלא-סופר שבעל כורחו נהיה לכזה, צבי ינאי. בלי חוכמה מיוחדת לא יכול היה ינאי להפיק את פתיחתו המרהיבה, שבעזרתה הוא מציג אולי את החלק הדמיוני היחיד בספרו זה, את רומולו אחיו, שמעולם לא חזרו הוריו יוצי וקלמן טוט לאספו אל חיקם ולא ידע איש מה עלה בגורלו להוציא תמיהה על הצהרה רשמית אפשרית בדבר מותו בילדותו, הודעה שהוטל בה ספק לאחר שנים. ניתן לשער שרומולו המבוגר בשנתיים מינאי עצמו נולד לצורך הפיכת חומרים אפורים שבספר, כמעט זנוחים, לפלטה צבעונית מסעירה, דווקא מפני שצבי ינאי ידע להשתמש באפור כרשם-אמן המפיק מעפרונו או מפיסת הפחם שלו אין-ספור גוונים אפורים ביסודם, והם סימפוניה של ממש.

אם היה האח רומולו בחיים בעת כתיבת ספר משפחתי זה, או שהוחזר לחיים כמבוגר לצורך בניית המסגרת הסיפורית, מסתבר על-פי המסופר כי יום אחד (10.2.2004) גילה ומצא צבי ינאי, שאינו חדל מלהרחיב שדות התעניינותו, מאמר מדעי המתמקד בדפוסי התנהגותם של אוכלי העשב הגדולים בשמורת סרנגטי, זו המשמשת כמתחם ציד של אריות וטורפים אחרים. מכאן מחליט ינאי לנהל דיאלוג עם אחד מכותבי המאמר, שתחילה מוצג לקורא כפרופ' רומולו בנוונוטי ובהמשך מתברר לקורא לא כסתם רומולו אחד מדובר. דיאלוג זה מתפתח לסדרת מכתבים מרתקים, ומתמקד במנהגיהם של בני להק האריות, מבחינת היחס של הזכרים והנקבות לוולדותיהם.

מובן שבמהלך קריאה זו מסתברת פנייתו של ינאי למדען האיטלקי בכוונת מטאפורה הכובשת אותנו, ועניינה ההתנהגות בתא המשפחתי של זכר מושל מול זכר זר וכמובן מגיעה לדיון מתון ושקול בשאלת הקרבה שבין שני המכותבים. ינאי נוהג בנו בזהירות. הוא מפתח תזה המעידה על חוכמת מספר כזה שאם יגלה כישרון ספרותי, כי אז כיבוש פסגת אולימפוס זה נמצאת בטווח הישגו. ינאי לאחר קריאת המכתבים המתורגמים של משפחתו, ירושתו האחת והיחידה בעולם הזה, אינו יכול להיות אותו ינאי שמלפני הקריאה. מעבר לרציונליות שבה הסתייע לקביעת מעמדו כמסביר ומרחיב את שאלותיו המאופקות של רומולו, הוא נחשף במלוא רגישותו העמוקה, זו שאותה התאמץ כנראה להצניע רוב חייו המבוגרים בצעיפי פלדה, שלא ייחשף בחולשת אנוש העלולה לפגוע בתדמית "הישראלית", שאותה רכש בצדק מלא.

אך בנקודת זמן מסוימת, בתהליך שאינני מכיר אותו, נופלת אצלו ההחלטה להוציא את מכתבי המשפחה הישנים כספר, אולי מטעמי רצון מובן וכן להנציחם. זוהי אחת ההחלטות הספרותיות הנבונות שכל מי שנטל בה חלק ראוי לברכה. זו גם הסיבה לפתיחה המקורית של הספר, שאני נוטה להגדירה כאחת המרתקות שבהן נתקלתי זה שנים רבות, מאז אליק נולד מן הים. פתיחה כזו בין סנדרו לאחיו רומולו יצרה מסגרת ספרותית מוצקה לאוסף המכתבים המתמקדים בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה וגם בתקופת מהלכה השטני.

מרגע שנולד רעיון ההתכתבות עם האח האבוד, מתוך מגמה לקרבו למה שנעלם מידיעתו – תולדות משפחתו ואחריתה – נולדה "ההמצאה" של יצירת האח בשלב הבוגר של חייו. להשערתי רומולו המבוגר הוא מחציתו של ינאי הישראלי. צבי ינאי שיער, כך ניתן להניח, כי בתנאי חיים סבירים באיטליה היה הוא עצמו יכול להתקדם למעלת פרופ' אמריטוס בעל-שם. לפיכך אין פסול בהשערה שבעצם צבי ינאי מתכתב עם עצמו. ואמנם, כמו באגדות עתיקות, ברגע מסוים נעלם פרופ' בנוונוטי מאוניברסיטת רומא. שוב נותר רק האח האחד – צבי ינאי.

התרומה השנייה החשובה של ינאי כמספר הסיפור באה לביטוי במשפטים הספורים המופיעים בתחילת כל מכתב שהוא משגר לרומולו, מעין הבהרות לסתומות מהמכתב הקודם. לידענו כי למרות הצינה הזהירה הנושבת מרומא, רומולו בכל זאת מבין ללבו של פרשן המדעים הישראלי, בעיקר כשמתברר רצונו העז לקשור עבר עם הווה. מכאן והלאה אין חשיבות להדגיש יותר ממה שהובן כי שני חצאי האדם המפותלים בשבי עונת גדילתם, ינאי/בנוונוטי, מתאחדים לאחד, ואת תמציתו של האחד הזה נלמד מתשובת ינאי לשאלה שהציג לפניו תום שגב מ"הארץ" בעניין ישראליותו. בדברי תשובתו אמר ינאי (29.11.2006): "כאתיאיסט אינני חש שייכות דתית לעם היהודי, אלא זיקה היסטורית. אני יכול להתחבר לאבל של תשעה באב כאירוע בעל משמעות היסטורית לעם היהודי, אבל בשום פנים לא כאל יום של תענית וקינה על מקדש שחרב לפני אלפיים שנה. מחויבותי נתונה לקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. עם זאת הזדהותי עם המדינה אינה בלתי מותנית. היא תישמר כל עוד ישראל תעמוד על החירויות והזכויות הבסיסיות של כל אזרחיה, כל עוד תפעל במסגרת גבולות מדיניים מוכרים ומוסכמים. היא תתפוגג כשישראל תחדל להיות מדינה דמוקרטית ותאבד את ערכיה ההומניים והליברליים. במלים אחרות, הזדהותי נתונה בראש ובראשונה לישראליות שלי ולא ליהודיות שבי".

עד כאן דברי ינאי, ואני אשלים מדברי סבי המחנך והוגה הדעות פנחס שיפמן בן-סירה. באחת השבתות בשנות הארבעים במאה הקודמת, כשהתלוויתי אליו בדרכו לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב, שוחחנו על סולם המעלות שאליהן צריך לשאוף להגיע. ואז שאל אותי סבא מה מייצג לדעתי את השלב הגבוה ביותר בסולם ערכיו. אמרתי לו שהוא בוודאי מתכוון להיותו יהודי מאמין. אבל הוא חייך ובקולו השקט אמר: "ישנו שלב נעלה מזה. להיות בן-אדם".

ב"שלך, סנדרו" זכה צבי ינאי במעלת אדם שנהיה שלם יותר. מכאן נובעת תרומתו גם לדרך שבה בחר לסיים את סיפורו, במוצאו פתרון מפתיע שניחוחו אינו מרפה מהקורא.

אחרית דבר ותחילת דבר חדש

עד כאן באשר לשורותיי דאז. העדרו של צבי ינאי, שאותו ניתן לצייר במילים כמי שנועד לנגוס בחשיכת בורות וטיפשות, בולט עוד יותר להכאיב נוכח המדינה שלנו, ששוקעת בעלטה בהנהגת שוטים ומשתטים לאבד את כולנו.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

4 תגובות

  1. אבל מה שאמר בנושאי דת נחשב בעיני מאד ואני אנסה לעקוב אחרי דברים שפרסם בנושא זה, אם יש דברים כאלה. איפה אפשר למצוא?

    1. שלום ה.
      כדאי לך לחפש בכתב העת "מחשבות" שינאי היה עורכו הראשי. חפש באינטרנט – thinkil.co.il

  2. מצאתי את התוכן החשוב של המאמר. הכל כאילו נבנה בכדי להסתיר ועל ידי כך להבליט את המסר העיקרי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן