מארג מכתבים ישנים שהפך ליצירת מופת

צבי ינאי, הלא-סופר שהכה בהלם את הספרות
צבי ינאי ז"ל צילום: דליהה commons.wikimedia.org

בששה-עשר בחודש דצמבר שנת 2013 הלך לעולמו הפילוסוף, פרשן המדע והסופר צבי ינאי. זהו מועד נכון לעטוף שוב בהוקרה את האיש המופלא הזה, שספרו הראשון "שלך, סנדרו" הכה בהלם את הספרות העברית והתיש מוחותיהם של המבקרים מעוצמת הדפים של יצירת-נפש זאת, שתישאר חקוקה בזיכרון יותר מספריהם של יוצרים רבים. בעיניי ספרו השני "מאוחר מדי" הנו השלמה מופתית ל"שלך, סנדרו". שני ספרים אלה הם נכס לכל שוחר-דעת ואוהב אנוש. אני מבקש לחלוק עם קוראיי את השורות הבאות, שכתבתי לפני שנים בעקבות יצירתו הספרותית הראשונה:

לצבי ינאי בהוקרה

המחשבה לכתוב את השורות הבאות על ספרו שובה הלב של המספר צבי ינאי "שלך, סנדרו" גמלה בלבי לאחר שהתפרסמה ההחלטה להעניק לו את "פרס ספיר" לשנת 2008, והוא סופר בתחילת שנות השבעים לחייו אף שעד אז לא נודע ככזה במחוזותינו, אם כי היה מוכר ומוערך בקרב רבים כפרשן מעולה לעניינים נשגבים מבינתו של האדם הממוצע. באותם ימים נחשפתי לתופעה עגומה שמכבר לא הרשימה בעוצמה כזו, מהוקרה מתחכמת על-תנאי ועד להטחת זעם בוטה כלפי הזוכה וכלפי מחלקי הפרס שהעדיפו, לטעמי בצדק, את יצירתו העשויה לכאורה ממעשה טלאים של מכתבים ישנים על פני יצירותיהם של סופרים אחרים.

אבל לא בסתם תגובות והערכות מדובר אלא בתמונת-מצב מעניינת המציגה תקשורת חדשה השונה במידה רבה מזו שהייתה מוכרת לנו. הספיחים שנכרכו בסערת התגובות שעורר ספרו הכן של ינאי העידו כי לפנינו מצב חדש שבו אנשים רגילים אינם מהססים להשמיע עמדות ודעות שונות מאלה של אנשי הביקורת והאקדמיה הנכבדה. אל מול עינינו התפתחה שותפות חדשה בין קוראים למבקרים ופרשנים שהולידה בעקבותיה גם את הבלוגים השונים והמגוונים. עולם תקשורתי קם וצבר אונים מיום ליום, וכל מי שרצה לחוות דעתו בכל תחום עשה זאת, וכל מי שביקש להתערטל ממצוקות נפשו או להיפטר מהר הגיגיו נפתחה לפניו דרך רחבה להתבטא בה כרצונו ולחבוט בלשונו, לעתים באלימות דוחה.

כאמור, לא בסתם שאלה ערטילאית מדובר אלא בשאלה מסקרנת שעורר בלא כוונה כזו צבי ינאי, מבלי ששיער לעצמו את המהומה שיחולל במעשה סיפורו האישי, שבאמצעותו ניסה להקים יד ואף לתת ביטוי לאנשים שמכבר אינם בין החיים ולהרכיב בעזרתם את הפסיפס הפגום האישי של בליל זיכרונותיו משנותיו הראשונות. הוא, שנזהר מלשפוט את דמויותיו, מצא עצמו במקום שבוודאי לא התכוון להימצא בו – לחסד או לשבט – בעקבות פרסום ספרו. מסתבר כי לא פחות משחשף את עולמו ואת עצמו, אולי דווקא למד פרק חדש בטיבם של אנשים על-פי תגובותיהם.

מתוך שלא התכוון להימצא בעין סערה, דווקא קלע צבי ינאי אל לב המטרה שכוונתה לברר גם תופעות חורגות מהשגרה, ולפיכך טוב שהן קורות. כל זה על רקע תהליך התחברותו מחדש עם הילד שהיה הוא עצמו, בימים הרחוקים ההם של ילדותו חסרת השורשים ואז נודע בשם סנדרו טוט, אחיהם של האחיות הגדולות ממנו פיורנצה וליזטה ושל האח רומולו, שנולד לפניו אך נעלם ואיננו. בספרו הוכיח צבי ינאי במכת מנצח כי לא לחינם היה ידוע מכבר שבכל אדם נמצא לפחות סיפור ראוי אחד, וכי איש חכם יכול להוציא תחת ידיו ספר מעולה מכל בחינה שהיא, טוב יותר משהוציאו "סופרים מקצועיים" במרוצת כל חייהם.

זהו סיפור ביוגרפי אפור, לעתים מדכדך עד דיכאון, שהפך לספר מוערך בכל התחומים ובכל המובנים על ילד תועה ונטול שורשים בארץ יפהפייה וזרה ושמו סנדרו טוט, בנם הצעיר של רקדנית ממוצא יהודי-אוסטרי, יוצי גלמבוש, ושל קלמן טוט, יליד הונגריה שבמקצועו הוא זמר בעל קול בריטון. בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת התאהבו השניים, למרות הפרש הגיל שביניהם, והגיעו לאיטליה בתקווה לזכות בהכרה בכישרונם. אך יוצי דקת הגו, קוקטית ונאה, מצאה עצמה תוך שנים אחדות, בגיל עשרים ושתיים, אם לארבעה ילדים. מחמת דרך חיי הנדודים שלהם, היא וקלמן טוט העדיפו להשאיר כל ילד שהצטרף לתא המשפחתי בידי משפחה אומנת, לפחות למשך שתי שנות חייו הראשונות, כדי שהם עצמם ימשיכו בדרכים לחפש את קיומם. אחר כך, אגב סיבוב נוסף, הם יאספו אותו. בדרך זו נאספו שלושה בלבד מבין הארבעה, שתי האחיות פלורנצה וליזטה וסנדרו טוט. רק בתחילת המילניום הנוכחי ימצא היוצר עוז בנפשו לחבר בין צבי ינאי, הישראלי האולטימטיבי שהוא יצר מעצמו, לבין הילד חסר המולדת סנדרו טוט.

במהלך העלילה המרטיטה של חיי המשפחה מסתבר כי אחיו הבכור של סנדרו, לבו הפועם בקצב לא סדיר של הסיפור, רומולו, נשאר התעלומה הגדולה מבין תעלומות נוספות הקשורות בגורל המשפחה המיטלטלת לטבוע בין גל לגל, או באופן נוקב יותר – בין ארוחה לארוחה. המשפחה מעולם לא חזרה לעיירה האיטלקית קטנזארו, שבה הושאר רומולו לאחר לידתו, כדי לאסוף אותו מחיק המשפחה האומנת. רומולו כמו נחתך בלי הסבר מהמשפחה הנודדת ויהי כאבק אדם. אין פתרונים מדוע ולמה.

המסכת נפרשת כאריג של רשת פריכה, כמעט מתפוררת, ודומה שרק ברגע האחרון ממש עלה בידי ינאי לנפוח בה חיים שיאריכו שנים, אולי אף דורות. בתוך רשת הסיפור הזה, כדגיג לח, מקפץ ומפרכס רומולו האח הלכוד להשיב לעצמו נשימה, והוא חסר לאחיו סנדרו בצעירותו והוא חסר לו גם בהתבגרו כצבי ינאי. זהו געגוע מכאיב שחונק לא רק אותו אלא גם את הקורא הנשאב אל תוך המסכת הנפרשת, זו החושפת את אימת הטירוף שהחל בהדרגה לשלוח משושיו הארסיים לכל עבר משלהי שנות העשרים של המאה הקודמת, להחשיך שמש בצהרי יום. זהו, כנראה, השלב שבו קוראים רבים – וכותב שורות אלה נמנה עמם – רואים עצמם מזדהים עם בני משפחתו הנכתשת של סנדרו טוט, כאילו מדובר במשפחתם.

הסיפור העשוי בצבעים אפורים וארוג באריגה אפורה, וקולו דק עד לחישה כמעט בלתי-נתפסת באוזן רגילה, זהו סיפורו המדמיע (מה רע בכך?) של צבי ינאי, שגם מבקריו אוהבים להוקיעו כרציונליסט מובהק. זהו סיפור הקיים בשרידי מכתבים שכתבו בני המשפחה הבוגרת, מאמא של יוצי גלמבוש ועד לדודנים אוהבים, סיפור שייתכן שכשקלט צבי ינאי את משמעותו שוב חזר עולמו והתהפך בקרבו.

במשך שנים ניסה צבי ינאי להשיב לעצמו את המכתבים שהביא עם אחיותיו לארץ במצוות אומנתם האוהבת אידה ברונלו לנטי והפקידם בידי הדוד שאול ינאי. הדוד לא היה מוכן להיפרד מהם, כאילו חשש שמא מסיבה כל שהיא יפגעו המכתבים הפשוטים בבן אחותו. ובכל זאת חזרו המכתבים לרשותו של צבי ינאי ב-1991, לאחר שדודו נפטר. שוב תחלופנה שנים עד שינאי ימצא דרך לתרגם את המכתבים לעברית ויקיף במבט מבוגר את הדמויות הקרובות אליו ביותר והן ממוקדות בהישרדות, ממש כך. את כל זאת לקח צבי ינאי ובחש בצבעים קודרים והוציא מתחת ידיו סיפור הנוגע בשורשי נשמה.

במאמר הבא ארחיב בנוגע לסיפור ולדרכי יצירתו. במאמר זה אתמקד במסכת מעניינת המורכבת מתגובותיהם של מבקרים ומגיבים כאחד לגבי אותה יצירה ספרותית של צבי ינאי. מהם מברכים, מהם תוהים, מהם מחרפים וכולם יחד משתאים, איש איש בדרכו ועל-פי מזגו, לנוכח התופעה המרגשת שבמהלכה איש זקן ומפוכח מתחבר עם מי שהיה הוא עצמו. נשאלה השאלה אם ייתכן בכלל להתייחס לסיפור זה בהתייחסות של ביקורת רגילה. דומני שבשאלה זו התלבטו מבקרים רבים שלא מצאו תשובה ובחרו בדרך ביניים, לעתים מוזרה ותמוהה. תמוהה, משום שלא נמצאה להם דרך מלהתחמק ולהודות שמדובר בסיפור יוצר דופן שלא סתם נהו ונוהים אחריו רבים, וקשה למבקר להסביר את הצלחתו ולעתים אף להשלים איתה מתוך הבנה שמדובר בכל זאת בספר איכותי גם מבחינות ספרותיות. גם הניסיון לברוח לגומחה בטוחה ולומר שבכל מקרה מדובר "רק" ב"ספר אוטוביוגרפי" נדמה כניסיון פתטי. נכשל גם הניסיון להסביר את הצלחתו המדהימה של ינאי כ"סופר" בכוח הרציונליות שהוא משתבח בה. מפני שבכך לא נמצא הסבר משכנע ללידתו בשעה טובה של ספר נדיר שהצליח אפילו במקום שבו נכתבו כבר אין-ספור ספרים על ימי טרום-השואה והשואה עצמה.

בין נימוקי חבר השופטים של "פרס ספיר 2008", נמצאות גם השורות האלה: "צבי ינאי בורא מעצמו לעצמו ולנו הקוראים את הילד שהיה. האם צבי ינאי הוא הילד סנדרוֹ טוֹט, בנם הצעיר של רקדנית יהודייה וזמר הונגרי פרוטסטנטי, שנודד עם משפחתו המתפוררת באיטליה הכבושה? האם אחיו האבוד רוֹמולוֹ נברא והיה, או רק משל היה?… בהשראה ובאומץ, לוקח (צבי ינאי) את שברי החיים האלה, מה שהיה ומה שיכול היה להיות, ויוצר מהם יצירת אמנות עמוקה ומעוררת מחשבה". במשפט האחרון הזה מהחלטת השופטים מתמצה ההסבר להעניק את הפרס למי שלא פרסם קודם לכן בחייו שורה אחת המתיימרת להיות "ספרותית". השופטים קובעים, בהחלטה נמרצת ואמיצה הראויה לשבחים, כי מדובר ב"יצירת אמנות עמוקה ומעוררת מחשבה".

אך מסתבר כי באמנות, תהיה עמוקה כאשר תהיה, גם בה מונים רבדים שונים, מדרמה איכותית ועד להומור הגובל בבידור קליל. הוכחה לכך נמצאת בדבריו של הסופר והמבקר אריק גלסנר, שלא הסתיר את התפעלותו מ"שלך, סנדרו", אך בשונה מהשופטים קבע: "'שלךָ, סנדרו' מוגדר בגב העטיפה כ'רומן מכתבים'. לא הייתי מגדיר את הספר המרתק הזה כיצירה ספרותית… הספר, הכתוב באופן ענייני, נשען בראש ובראשונה על הסיפור שהוא מבקש לספר ומזכיר, לפיכך, כתבת מגזין עיתונאית ארוכה מאד. אבל איזו כתבת מגזין!". מעניין. הכותב, סופר ומבקר, מודה שהוא נמצא במלכוד. מצד אחד הריהו מחמיא ליצירה, אך לא באופן "ספרותי", ומצד שני מרשה לעצמו להציבה במקרה הטוב ביותר כראויה רק למקום השלישי, למדליית ארד בלבד, כי הרי בסך הכול, לתפיסתו, מדובר במשהו שווה ערך ל"כתבת מגזין", אפילו תהא זו משובחת.

אחד החריפים בהתקפתו על הספר היה אמנון נבות, מבקר רב-שנים ונגסן בעל מלתעות. בהתקפת איגוף בלתי צפויה, תוך שהוא מנתח את הענקת פרס ביאליק (האנכרוניסטי לדבריו) לסופר ישעיהו קורן, הוא מביע תמיהותיו על הקהילה הספרותית ואינו מרפה מצבי ינאי, שאותו הוא שוחט במשפט אחד בוטה: "ולאפיגוניה של צבי ינאי, שהוא פופולזיטור של נטליה גינצבורג ופרימו לוי."

אולי צבי ינאי הושפע, אך לא חיקה. סיפורו אותנטי לחלוטין. ואם הושפע, אז מה? מקוריותו נפגמה? מה יכולה השפעה חיובית לעשות למכתבים שנכתבו ולא נוצרו בדמיון קודח? והרי פיקסו כבר אמר בגילוי לב, לפני עשרות רבות של שנים, שהוא לוקח ללא היסוס מכל צייר אחר מה שניתן לקחת, וזה נעשה שלו כשהוא משלים תהליך עיכולו של החומר הזה בתוכו. ובכלל, הרי כל מעשה התרבות הוא רובד על רובד, זה יונק שיעורו וכוחו מזה. דרך הטבע.

אבל נמצאו גם מבקרים המתחככים עם האקדמיה והפליאו בהצלפתם, כדוגמת אותה גברת מיכל ארבל שכתבה ב"הארץ": "ואולם, הדבקות הגדולה בתבונה מציבה לספר גבולות צרים. בהיצמדות הרציונלית לעקרונות של כרוניקה מוותר המחבר על מעשה שחזורו של העבר כמעשה ספרותי, ומעשה הקסם של היצירה אינו מתחולל". עשתה הגברת הזו מעשה כפול, הייתה גם מיילדת וגם קברנית באותה תנועת לשון פזיזה ממש. אבל מעשה נס היא לא צדקה לגבי תגובתי כקורא למשל, מפני שאחד הדברים החשובים ביותר שבאו לעולם עם בואו של הרך הספרותי הזה, "שלך, סנדרו", שעורר אפילו אצל קשישים מותשים כמוני התרגשות עמוקה, הוא קסם היצירה המרחף על דפיו עד התפעמות שזה שנים רבות כמעט שאין דומה לה במחוזותינו.

טוקבקיסטית אחת, "שושנת הכרמל" מפורום תפוז לספרים וספרות, הגיבה בעוקצנות, כעושת חסד: "לטעמי, צבי ינאי לא צלח את המעבר מהוגה/איש מדע (גם אם אוטודידקט) למספר סיפור… לא ניכרת בכתיבתו עשייה ויצירה ספרותית… אין בו ולו משפט פיוטי אחד…"; טוקבקיסט אחד התנער לא מהספר כמו מצבי ינאי עצמו: "פלצנות לשמה" כתב עליו, ולא הרחיב למזלנו.

ובינתיים גבר גל ההתקפות לא רק על "פרס ספיר" אלא יצא הקצף על כלל הפרסים, ולשם כך אביא דוגמאות אחדות שיותר משהן מקוממות, הן מצערות, ואולי אף מביכות. ב-4 במאי 2008 התפרסמה "הערה" של הסופר דרור בורשטיין באתרו "מתחת לשולחן", לאחר שנודע מי הם מועמדי פרס ספיר לשנת 2008. הסופר, שכבר קנה לעצמו שם מסוים ביצירותיו, פתח את הערתו בזה המשפט: "הרשימה של חמשת המועמדים לפרס ספיר 2008 מקוממת אותי מאוד." מובן שבתוך רשימה זו נמצא "שלך, סנדרו", אחד הספרים "המקוממים"… יכול להיות שהמבקר-סופר צודק ובאמת חסרים לו ברשימה שלושה ספרים טובים מכל אלה שהוא נקב בהם. אבל העולם לא תמיד מתנהג לפי מידת הבנתנו בסיטואציה מסוימת, וטוב שכך, כמו במקרה הזה של צבי ינאי.

במגיבון נכבד אחר מתפרסמת תגובתו של אורי שוורץ על "פרס ספיר", זמן קצר לפני שהוכרז שם הזוכה צבי ינאי: "ופרס ספיר? זהו יצור כלאיים". פרס ל"תרבות בינונית", כותב שוורץ, "שנוצרת על ידי סופרים שאינם טובים דיים כדי לרגש את בני-התרבות או להיכנס להיסטוריה, ואינם שקופים דים כדי להימכר במאות אלפי עותקים, וכל כוחם בחנופה שהם מעניקים לטעם הבינוני, זה השואף להיות מכובד…"

שוורץ אף מגדיר את ספרו של ינאי כ"ספר שחמק לרשימת רבי המכר". זו נבזות אמתית. מה פירוש "חמק"? האם הצליח בעורמה, כגנב במחתרת, לעקוף איזו ועדת חשובים ונכבדים נסתרת הקובעת על-פי רושם כל שהוא מי יהיה ברשימת רבי המכר ומי לא? אכן פתח לשערורייה ספרותית שמכבר ראויה לבדיקה – עד כמה יחצ"נות פקחית ומגובה בכסף היא שקובעת את הקביעה הזאת, ועד כמה גורמים בודדים ואינטרסנטים במפגין קובעים מיהו סופר נחשב ומי לא, איזה ספר יחיה חיי מדף ראויים ואיזה ייעלם לנצח נצחים.

רק מבקרת אחת היתה ברורה ונדיבה יותר מעמיתיה בהתייחסותה, וזו המבקרת אריאנה מלמד, שכתבה: "'שלך, סנדרו' הוא ספר נפלא ויוצא דופן בנוף המלים שלנו." ואחר-כך הוסיפה: "(ינאי) סופר בעל כורחו, אם תרצו: ועכשיו, צריך להסביר לו למה הוא מצוין, מדוע הכתיבה שלו מעולה כל כך. העניין המרכזי הוא האיפוק: החומרים שמהם עשוי הספר הזה הם מלודרמה סוחטת דמעות, בלתי מתקבלת על הדעת, מלאה במרכיבים של ספרות זולה מן המאה ה-19. הצרה היא, שגם העובדה שכולם, או כמעט כולם, הם אמת לאמיתה, איננה יוצרת ספרות טובה. מה שיוצר אותה הוא כוחו של המחבר להשקיף על ההתרחשויות באמת כמתעד לא מעורב ולמעט מאוד בתיאורי רגשות. לא יגון של אובדן כי אם צער בוגר, עמוק, יש כאן: לא קתרזיס של דמעות כי אם תיאורים נקיים, מדויקים וכמעט יבשושיים תמצאו בספר הזה."

אפילו עלה בידי צבי ינאי לשנות את כללי המשחק ליום אחד – לשעה אחת – לרגע אחד – עשה מעשה גדול. הצליח במעשה כביר. מישהו צריך היה לזעזע את מוסדות הביקורת לסוגיה השונים שהתאבנה אצלנו מכבר והיא שבויית קבוצות ומגמות ספרותיות שונות, המחלקות ביניהן פרסים וכיבודים אחרים. מישהו היה צריך לקום ולומר לכל "הספרותיים": עשו טובה חבר'ה, עצרו לרגע וחִשבו, אולי אפשר אחרת. ספק בידי אם על כל זה חשב צבי ינאי אפילו לרגע מיותר אחד, אבל המעשה שעשה הביא עמו תוצאות שונות, וזו אחת מהן.

*

הפרק הבא יפורסם בקרוב

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

5 תגובות

  1. לא הכרתי את הפרשה המסופרת כאן. ממש חשוב ומוסיף היטב לדמותו כפי שכדאי שנזכור אותה.

  2. הוא ידע המון על טכנולוגיה בכלל ועל טכנולוגית המידע ללא שום תואר פומאלי

  3. חשוב לי יותר לנצל את ההזדמנות להביע הערכתי לאיש נפלא אותו פגשתי בשני צמתים בחיי
    אין הרבה אנשים חושבים שכאלה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן