עם היסטוריונים כאלו – מי צריך שונאים?

פרופ' שלמה זנד, היסטוריון מאוניברסיטת תל-אביב, מחברם של שלושה ספרים פרובוקטיביים מעוררי מחלוקת וביקורת רבה בארץ, זוכה לתמיכה ולהזדהות בקרב כל שונאינו ואויבינו בעולם, בחוגים האנטישמיים, בחוגים האיסלמיים ובשמאל הקיצוני, בעיקר באירופה.

בכל אחד משלושת ספריו טוען זנד טענות פרובוקטיביות שונות: בספר "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" הוא טוען שלא קיים עם יהודי! שזוהי המצאה של הציונות; בספר "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?" הוא טוען שליהודים אין זכויות על ארץ ישראל! זוהי תעמולה ציונית בלבד; בספר "מתי ואיך חדלתי להיות יהודי?" הוא מנמק בעזרת מחקרים מדוע הוא אינו יהודי, אף שאמו יהודייה.

היסטוריון זה, שעיתון "הארץ" הקדיש לו בזמנו שישה עמודים, חושף בפני הציבור דמות קיצונית ותמוהה של "יהודי" אנטי-ציוני ואנטי-יהודי, מהדגם הקומוניסטי הישן, הרואה בישראל מושבה קולוניאליסטית, אימפריאליסטית ופשיסטית. זנד מושפע מעברו הקומוניסטי, ומתפתל בפרובלמטיות סביב דעותיו הפוליטיות האנרכיסטיות והמהפכניות. הוא אימץ את הנרטיב הפלסטיני הקובע שהציונות ביצעה טיהור אתני ב-1948, וכי מדינת ישראל היא מושבה קולוניאליסטית.

לרגל הוצאת ספרו השלישי, שבו "הסביר" מדוע חדל להיות יהודי, הוזמן זנד על-ידי האגודה "אני ישראלי" להרצות על השקפותיו. מתוך סקרנות להכיר את האיש מקרוב, הגעתי לאירוע שהתקיים בבית הסופר בתל-אביב באפריל 2013. ברצוני לשתף אתכם ברשמיי מן ההרצאה.

באולם נכחו כשמונים איש. על-פי התנהגותם המאופקת והקשובה, ועל-פי מחיאות הכפיים שלהן זכה, רובם היו מאוהדיו. הייתי כמעט היחידי שיצא בגלוי ובחריפות נגדו ונגד דעותיו. המנחה ד"ר חן יחזקאלי, "החמיא" לי על דבריי הביקורתיים, והסביר שיש בהם כדי "לאזן" את הרושם שזהו קהל שבוי ותומך בהיסטוריון זנד ובדעותיו.

במהלך ההרצאה הציג זנד את משנתו תוך שהוא מספר בגאווה על הרצאותיו הרבות בעולם. זנד הודה שנמנע זמן רב מלפרסם את ספריו עד אשר הובטחו לו המשרה והפרופסורה – לדעתי, כדי לא להרגיז איש ולא לסכן את קידומו ואת פרנסתו. בנוסף על כך לעג זנד למאמרו של ארי שביט, "פוסט פוסט ציונות" ("הארץ" 18.4.13) שביקר את כל הקיצונים האנטי-ציונים מסוגו של זנד.

אציג בפניכם את עיקר דעותיו ורעיונותיו של זנד כפי שנאמרו למיטב הבנתי בהרצאה:

• גורלה של מדינת ישראל יהיה כגורל הצלבנים.
• ראוי לשנות את הדגל ואת ההמנון של ישראל למען דה-ציוניזציה.
• מגן הדוד המופיע על הדגל איננו סמל יהודי.
• לא יהיה שלום עם הפלסטינים אלא אם כן ישראל תכיר באסון שלהם, ותסכים לקבל אליה כמות מסוימת של פליטים במסגרת "זכות השיבה". זנד הוסיף ששלמה בן עמי, מי שהיה שר בממשלתו של ברק, הסכים ל-40 אלף.
• כדי שיהיה שלום יש לשנות את ה"פוליטיקה הציונית".
• הציונות הלאימה את הדת היהודית לצרכיה הפוליטיים-שלטוניים.
• המונח עם יהודי לא היה קיים בימי התנ"ך.
• כשם שיש דת נוצרית ודת מוסלמית, יש גם דת יהודית, אבל אין עם יהודי, כשם שאין עם נוצרי או עם מוסלמי. ואגב, את הסתירה הבלתי ניתנת להבנה שהיהודים הם גם דת וגם לאום, ניתן להסביר בעובדה שבדרכון ובעולם אנחנו רשומים כישראלים, ובארץ כיהודים.
• רוב יהודי העולם לא רוצים לחיות ב"מדינת היהודים" בישראל כיום.
• רוב הממסדים הדתיים היהודים במאה ה-19 התנגדו לציונות ולמדינה.
• ישראל היא המדינה הבלתי דמוקרטית ביותר בעולם. ישראל שייכת רק לחלק מתושביה (לא שייכת למיעוט הערבי – מ.ד.) אבל שייכת לכל יהודי שחי בעולם בזכות "חוק השבות". ניגוד שלא יחזיק מעמד זמן רב. לישראל אין עתיד.
• הציונים המציאו את האגדה שהרומאים היגלו את היהודים מארץ ישראל לרומא והפכו אותם לעבדים.
• הזהות היהודית חלולה לחלוטין, לעומתה הזהות הישראלית מלאה, אולם מבולבלת.
• אנחנו מחנכים דורות של ילדים על טראומות המוות והשואה.
• האליטה הפוליטית בישראל מעוניינת בממסדים הציוניים בתפוצות הגולה (בעיקר במיליונרים התורמים לנתניהו) המבטיחים את המשך שלטונם.
• ישראל צריכה לעמוד בראש מסע עולמי למען גיוס הכספים כדי לפצות את הפליטים הפלסטינים על האסון שלהם.
• מדינת ישראל צריכה להיות מדינת "כל אזרחיה", מדינה דו-לאומית ערבית יהודית.

מקצועות ההיסטוריה והסוציולוגיה אינם מדעים מדויקים. אין בהם אמת מדעית אבסולוטית, יש בהם ובמחקריהם אך ורק פרשנות אישית, המעוגנת אמנם בעובדות היסטוריות, אך מותאמת להשקפת דעותיו הפוליטיות של ההיסטוריון. חופש הביטוי האקדמי משמש עבור זנד הסוואה לחופש הביזוי והשיסוי של הציונות, היהדות ומדינת ישראל. חופש מופקר בזכות אוניברסיטת תל-אביב, מדינת ישראל והתורמים היהודים בעולם – היסטוריון "שלנו" שולל את קיומו של העם היהודי והמדינה הציונית!

ספריו של זנד תורגמו ל-20 שפות, ומשמשים חומר דלק "היסטורי" לטובת מסעי התעמולה וההסברה של מוסלמים ואנטישמים נגד ישראל. שבח והלל נקשרים לשמו של זנד בקרב האינטלקטואלים המוסלמים והאנטישמים. הוא מוזמן כ"כוכב הסברה" לבמות אקדמיות ותקשורתיות רבות באירופה, שם הוא "מסביר" את מחקריו ואת דעותיו. זנד הוא למעשה תועמלן מתנדב של אויבינו היושב בתוכנו, ומרצה נגדנו בעולם. המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש היה חברו האידיאולוגי במפלגה הקומוניסטית. עיתונאים ואנשי רוח ערבים רבים מסתמכים על ספריו, כדי להוכיח את צדקת הטיעונים של הפלסטינים שהיהדות היא רק דת ולא עם, ולכן אין ליהודים ולישראל שום זכות היסטורית על ארץ ישראל שהיא אדמה פלסטינית מהים ועד הנהר.

בהרצאתו לא נתן זנד תשובות לשאלות הללו:

מתי וכיצד הומצא העם הפלסטיני? על ידי מי?

לאיזה עם משתייך זנד עצמו? לעם האוסטרי? שהרי נולד באוסטריה, או לעם הפולני? הוריו נולדו בפולין, או אולי לעם הצועני?

לסיכום אומר, כי דעותיו הפרובוקטיביות של זנד מייצגות השקפה פוליטית אנטי-ציונית, מצדדות בנרטיב הפלסטיני ומשרתות את אויבינו בעולם כולו.