בשנים האחרונות גברה המודעות לזכויות האנשים במדינה. מפעם לפעם נוסדים ארגונים חדשים, ציבוריים ופרטיים, שמטרתם להגן על זכויות תושבי המדינה. יש ארגונים חשובים מאוד, למשל הדואגים לכך שמוסדות ציבור יהיו נגישים לכל האנשים, או הדואגים לתרגום לשפת הסימנים או לשפות אחרות במוסדות ציבור. אך יש גם ארגונים פרטיים המגזימים בזכויות שלדעתם מגיעות לתושבים, הם יוצרים את הרושם שהמדינה אשמה בכל מה שקורה לתושבים. משום מה נדמה שהחובות של האנשים לכלל או למדינה נמחקו או שאינן חשובות, ורק הזכויות עומדות בראש סדר היום. נדמה שלכל אדם במדינה יש סיבה לדרוש את זכויותיו הצודקות וגם שאינן צודקות.
גם הילדים שותפים לתחושה זו. אפשר לשמוע ילדים קטנים רבים אומרים במצח נחושה 'מגיע לי'. הכול מדברים על זכויות התלמידים בבית הספר. התלמידים מצלמים את המורים ומקליטים אותם, ואחר כך מתלוננים עליהם במשרד החינוך או ברשויות המקומות כדי שיפטרו אותם.
ומה על זכויות המורים? היכן הן כתובות? מי עוסק בהן? מי דואג להן? האם זכויות התלמידים מבטלות את זכויות המורים? סטודנטים באוניברסיטה שוכרים עורכי דין כדי שיגנו עליהם בישיבות של ועדות משמעת שהוזמנו אליהן. נוהגים בהם 'בכפפות של משי' כי חוששים מתביעה משפטית. עדות הסטודנט עומדת מול עדות המרצה. שתיהן שוות במשקלן, ומי יכריע מי צודק? מרצים רבים חדלים להגיש תלונות נגד סטודנטים על התנהגות חריגה או תוקפנית כי הם יודעים שאין סיכוי שהסטודנט ייענש. זו תופעה ייחודית לארצנו, למיטב ידיעתי.
באוניברסיטת ניו יורק, סיפרה לי עמיתה, סטודנט הנתפס בהעתקה בבחינה צריך לעמוד מול כל המחלקה – הסטודנטים והמרצים – לספר מה עשה, להביע חרטה ולהתחייב שלא ינהג כך בעתיד. בין דרך זו לבין הוותרנות בארץ יש דרכי ביניים שמומלץ לנהוג בהן.
ותופעה אחרת שקשורה לדעתי לראשונה היא הכיתוב באוטובוסים: כשהייתי ילדה בכל אוטובוס היו שלטים, כגון 'אסור לעשן', 'אסור להוציא יד או ראש דרך החלון'. בימינו התחלף הניסוח מן הקצה אל הקצה. היום יש ניסוח ברוח זו: 'נוסע יקר, אנא הימנע מלהניח את נעליך על המושב שממול'. ואני שואלת – מה לשון הבקשה הזו? כבר אסור לתת הוראות או לדרוש התנהגות נאותה מן הנוסעים? לנוסע מגיע הכול בלי הגבלה? ממתי אנו הישראלים רגישים כל כך לשפה שבפינו? נראה לי שכשמדובר בנושא חשוב כל כך אין לבקש אלא לדרוש, ואולי אף לשלוח פקחים שיקנסו את היושבים ונעליהם על המושב שמולם. הם רבים.
השלטים של 'בפני שיבה תקום' ו'והדרת פני זקן' כבר כמעט שאינם מצויים בתחבורה הציבורית. מעניין מדוע. האם אין מצפים שינהגו כך? האין זה חשוב?
2 תגובות
משמעת היא יסוד חשוב בחינוך.
גם משמעת כפויה וגם משמעת עצמית.
אצלנו מזלזלים במשמעת, אפילו בצבא שלא לדבר על החינוך.
לא צריך להרבות במילים בכדי להבין מדוע השפה שלנו מתדרדרת