מדיָהקרטיה ומִשפטוקרטיה

הדמוקרטיה המסורתית מבוססת על כמה עקרונות וערכים יסודיים ששני המרכזיים בהם הם הפרדת הרשויות (לפי הגותו של מונטסקיה) ושלטון החוק. שני עקרונות אלה איבדו במידה רבה את השפעתם הדומיננטית, כתוצאה מהתעצמות שני מוקדי כוח נוספים שעוקפים את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, גוברים עליהן ומגמדים אותן: מֶדְיָהקְרַטיה – שלטון העיתונאים, ומִשְפָּטוֹקְרַטיה – שלטון המשפטנים. שני מוקדי כוח אלה לא נבחרו לנהל את המדינה בבחירות דמוקרטיות של מאבקים בין רעיונות ודעות, ואולם השפעתם על מקבלי ההחלטות שנבחרו היא גדולה ומכרעת.

הנבחרים תלויים במשפטנים ובעיתונאים. האקטיביזם השיפוטי והאקטיביזם התקשורתי שאין עליהם מורא ציבורי אפקטיבי יצרו מציאות דמוקרטית חדשה ולפיה כוחם והשפעתם של העיתונאים והמשפטנים גדולים משל חברי הכנסת ושרי הממשלה שתלויים בהם. בשם "המקצועיות", כביכול, מובילים המשפטנים והעיתונאים את הפוליטיקאים לכיוונים הרצויים להם. יועצים משפטיים, עיתונים ומנהלי ערוצי טלוויזיה קובעים במידה רבה לפוליטיקאים את מדיניותם ואת סדר היום שלהם.

כיום לא ניתן לממש כמעט שום נושא או מעשה ללא צנזורה, בקרה, חקירה ושפיטה של עיתונאים ומשפטנים. אין מחוקק בכנסת ואין שר או מנכ"ל במשרד ממשלתי שמסוגלים לקבל החלטות ולבצען ללא "אישור" של משפטנים ו"ברכת הדרך" של עיתונאים.

עדת החסידים של פולחן שלטון החוק מציגים אותו כשלמות התבונה האנושית, כּחוכמה עילאית וכדפוס התנהגותי ושלטוני מחייב ובלעדי שאין עליו עוררין. חסידי פולחן שלטון החוק אינם מוכנים להודות שמשפטנים ושופטים הם בני אדם עם חולשות, הטיות, חשבונות, נקמנויות ודעות כמו כל הבריות. הם לא עוסקים במדע מדויק, הם לא תכנת מחשב, הם לא אחד מחוקי הטבע. גם הם מושפעים מהתקשורת ומדעת הקהל, מבלי להודות בכך.

מרבית פסקי הדין וגזרי הדין במסגרת שלטון החוק הם במידה רבה בזאר שיפוטי שבו הכול אפשרי. באמצעות ניסוחים מפותלים, פרשנויות אישיות סלקטיביות וביטויים "מקצועיים" כמו "עסקת טיעון", "חוסר ראיות", "מן הצדק", "התיישנות", "חוסר עניין לציבור" אפשר להחמיר באופן לא סביר עם נאשם – ראו מקרה זריקת הנעל על השופטת בייניש, ולהקל באופן לא סביר על נאשם – למשל אותו עורך דין ידוע ומפורסם שהרג אם ובן בתאונה במרכז תל אביב.

החיים מלמדים שבמקרים רבים הבכירים והמיוחסים בעלי הכוח וההשפעה שמסתבכים בפרשיות פליליות וכלכליות, מסתדרים לבסוף, ובסיוע משפטנים, שופטים ועיתונאים ידידותיים יוצאים זכאים בדין.

בארצות הברית הנשיא ממנה את שופטי בית המשפט העליון, והם חייבים לעמוד בחקירה ללא כפפות משי בפני חברי הסנט. אצלנו לפוליטיקאים אסור אפילו לתמוך במועמד כל שהוא לשפיטה או לבקר אותו, מפחד התקשורת – פן יואשמו חס וחלילה במקרתיזם, בסכנה לדמוקרטיה ולשלטון החוק. בארה"ב הליך כזה הוא דמוקרטי וחוקתי. אצלנו זו פוליטיזציה מסוכנת.

התקשורת הפכה לכוח דומיננטי בדמוקרטיה הנתונה במשבר. רבים מהעיתונאים מאמינים ופועלים בשכנוע עצמי שהם הרשות הרביעית בדמוקרטיה, שזכותם להיות הפוסקים והשופטים מעל לרשות המחוקקת, לרשות המבצעת ולרשות השופטת. הם פוסקי הדור בין ימין לשמאל. בידם המיקרופון הקובע את הטון בכל שלטון. השפעתה של התקשורת על הפוליטיקאים יש לה תוצאות שליליות. חלק מנבחרי העם מתבטלים בפני העיתונאים, אף שניתן להניח שגם להם יש אינטרסים אישיים, פוליטיים וכלכליים מוסווים.

הישרדותו של כל פוליטיקאי בזירה הציבורית הדמוקרטית תלויה במידה רבה ביחסה של התקשורת כלפיו. פרסומו, מעמדו ויוקרתו בציבור אינם רק פונקציה של אישיותו ושל כישוריו האישיים והמקצועיים, אלא גם של קשריו עם העיתונאים. התלות והקרבה בין הפוליטיקאי לעיתונאי יש בה תמורה הדדית חבויה, שזכות הציבור לדעת אינה תופסת לגביה.

העיתונאים והמשפטנים הם בפועל הרשות הפוסקת והשולטת. זוהי רשות העומדת מעל לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת, קובעת מי לצָמרות ומי לחקירות, מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח, מהו ביטחון ומהו אסון, מהו צודק וחיובי ומהו פסול ושלילי. השלטון הדמוקרטי הנבחר איבד מכוחו ומסמכותו לטובת עוצמתה של התקשורת, שחלקה מופקרת ופועלת רק על בסיס אינטרסים של רייטינג, תחרות וסקופ, שלעתים פוגעים באינטרסים ביטחוניים ולאומיים, בייחוד במדינה החיה במציאות של טרור ומלחמה.