מורשתו של יצחק רבין

לפני ימים אחדים נכתב באחד העיתונים: "תנו לנו לכאוב את לכתו של רבין הלוחם, הרמטכ"ל, השגריר ואפילו הפוליטיקאי, רק אל תכריחו אותנו להנציח את מורשתו, פשוט כי לא בטוח שהייתה כזו".

אי אפשר שלא להבחין בסתירה פנימית בדברי הכותב. ומדוע יש כאן סתירה פנימית? משום שהרצון לכאוב את לכתו של יצחק רבין, הדרך שבה נלקח, הרצון לכאוב ולזכור את התפקידים שעשה בשליחות האומה, את הצדדים השונים באישיותו, כל אלו הם למעשה הבסיס לדיון במורשת של האדם היקר הזה. לא ניתן להפריד בין התכונות והתפקידים לבין נושא המורשת, כפי שמנסה הכותב לעשות.

צפיתי בטקס הזיכרון ליצחק רבין. ראיתי ושמעתי את נאומו של נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, ראיתי ושמעתי את נאומו של נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין. נוכחותו הממלכתית של הנשיא בטקס מילאה אותי בהרגשה נפלאה.

כל אלו עוררו בי רצון עז וצורך לכתוב על מורשת רבין, כפי שהיא מצטיירת בעיניי, רצון להביע מחשבות שמתרוצצות במוחי כבר זמן רב.

מורשת רבין בהחלט שרירה וקיימת. עם זאת מתקיים שיח ציבורי סביב הנושא – אמירות שונות, שרבוב מושגים ונושאים שונים, לא שייכים, אשר מסיתים את דעתנו מהעיקר ומביאים אותנו למחוזות לא נכונים ולא רצויים.

יצחק רבין ז"ל, מסמל בין השאר את תקומת מדינת ישראל, ובראש ובראשונה, הוא סמל לאדם אשר מגיל צעיר מאוד שירת את המדינה, גם טרם הקמתה, במסירות, ביושרה באמונה ובהצטיינות.

רבין סימל ומסמל את היהודי הגאה, הלוחם שוב ללא לאות על זכותם של היהודים לקיים מדינה משלהם ובסייעתא דשמיא אחרי 2000 שנה.

רבין סימל ומסמל את הישראלי שיוצא לייצג את המדינה הקטנה בעולם, ועושה זאת בחן, בחביבות, במקצוענות, זוכה תוך כדי לאהדה ולהבנה מהסובבים, ומביא כבוד רב ליהודי ארה"ב וליהודים באשר הם שם.

רבין סימל ומסמל את הישראלי הביישן קמעא, האיש שמהסס לפעמים, מעין סוף מעשה במחשבה תחילה, את הישראלי שאוהב את ארצו, שהכיר בה כל פינה.

רבין הלך בדרך היהדות מתוך הכרה פנימית עמוקה, גם אם לא התכוון לכך במודע. רש"י, מגדולי פרשני המקרא והתלמוד, אומר על הכתוב בספר ויקרא פרק כו: "ונתתי שלום בארץ […] שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, ואם אין שלום בארץ אין כלום? תלמוד לומר, אחר כל זאת (גשמים בעתם, אוכל ומשקה, י"נ) ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכול, וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכול".

אין שום פחיתות כבוד בחיפוש אחר שלום עם אויבים ואחר שלום-בית עם אחים. ונהפוך הוא, מצווים אנו לרדוף אחר השלום, וזו גם פסגת השאיפות והתפילות באחרית הימים "ולא יישא גוי אל גוי חרב". וכמובן, כמו בכל עניין, לעשות זאת במחשבה, בתבונה ובשום שכל.

מה מסית את דעתנו מהעיקר?

אנחנו חייבים להפסיק לחפש את הסיבות לאירוע הכה טרגי בחיי האומה, בתקופת צדקיהו, כשנרצח מנהיג האומה, גלינו מארצנו. אין צורך להעמיד ציבורים מסוימים מול אחרים. הרצח היה כשל רבתי ומצער, הבושה, הכאב והנזק הנם נחלת כולנו במישרין ובעקיפין. תורתנו הקדושה, מלמדת אותנו שאם נמצא חלל בשדה ליד עיר ולא נודע מי פגע בו, כל ראשי העיר, ללא יוצא מן הכלל, נחשבים אחראים מוסרית לכישלון (ולא חלקם "מהקואליציה" או "מהאופוזיציה").

הרב קוק זצ"ל אמר שהצדיקים האמתיים לא מתלוננים על החשכה, אלא מגבירים את האור. אם במושג מורשת חלק מהציבור מתכוון לומר: אני צודק וזכאי ואילו אתה אשם לנצח, ויתרה מזאת אם כוונתנו לראות באסון ובלקחים שיש להפיק ממנו, נחלת ציבורים מסוימים בלבד – הרי שפספסנו ובגדול, ולא כך למדנו מן המקורות.

להבנתי, מורשת רבין אמורה לעסוק, בין השאר, בלוחם הישראלי ובתרומתו לחברה ולביטחון. מורשת רבין זו ערכת חינוך ושיח על ילד יהודי שגדל במדינה ריבונית. והרי זהו שוני מהותי ממה שהורגלנו במשך 2000 שנות גלות, ואשר השתנה רק לפני 70 שנה. איך שומרים על משמעות המורשת הזו?

מורשת רבין מעודדת שיח ציבורי על מה שמאחד אותנו, ועל הדרכים שבהן אנחנו מחנכים שדיבור יהיה לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. איך פועלים למען הפחתת השנאה והקיטוב בינינו, וכיצד יש לנהל תקשורת נקייה יותר, זהירה יותר ומתחשבת ברגשות של אנשים.

חשיבות גדולה ומשמעות רבה היו בעיניי לנוכחותו של נשיא המדינה ראובן ריבלין ולדבריו. משום שמורשת רבין היא גם דרך לחנך את הציבור לכבד את כל מנהיגי המדינה, ולקיים "נשיא בעמך לא תאור". וכן, זוהי גם אפשרות למצוא דרך לקרב את הישראלי שאינו מכיר את המסורת, להכירה. כך נגרום לקרבה גדולה יותר בין ציבורים וקהלים שונים בחברה הישראלית.

ניתן למנף את מורשת רבין. אכן היה אירוע רע, רע מאוד בתולדותינו, אולם מה אנחנו לומדים ממנו? איך בהווה ובעתיד נהיה אחרים, ונקטין בין השאר הסיכוי לאירוע דומה? איך יוצאים חזקים ממשבר כזה? וכיצד ניתן לצמצם פערים בין קבוצות שונות באוכלוסייה ולא להרחיבם ולהעמיקם?

בסיפורי התורה, כשקורח ועדתו התווכחו עם משה רבנו על מנהיגות האומה, ביקש מהם משה להמתין לבוקר, להכרעה, אולי יתרצו. עם הקבוצה האחרת, אלו שחלקו עליו, הוא בחר ללכת אליהם ולדבר על לבם.

קל להעצים מחלוקות, קשה יותר לבנות הבנה, ואחדות, ושותפות, וויתורים הדדיים.

ביום שנזכה לראות בקהל שמתכנס לעצרת הזיכרון לרבין גם חובשי כיפות סרוגות רבים, גם אוכלוסייה חרדית, וגם קהלים נוספים אחרים, נבין שהשתנינו ושאכן למדנו מהאסון.

מורשת יצחק רבין הנה אתגר לשינוי מתמיד.

אם כך נבין את המושג "מורשת רבין", וכך נבנה, נטפח ונשמר אותו, לא תהיינה כל תהיות ופרשנויות לגביו.

מקום קבורתו של משה רבנו לא ידוע, כנראה כי היהדות מדריכה אותנו נגד פולחן אישיות. מורשת רבין אינה סגידה לאדם, אלא תהליך ומושג מתפתחים ומתמשכים, שכולנו צריכים לבנות מתוך שברי האסון שפקד אותנו.

ולכן השאלה שיש לשאול אינה האם יש מורשת, אלא מהי מורשתו של רבין, וכיצד ממנפים אותה לתפארת העם והמדינה?