חיים בענן וירטואלי

על ניכור ורוח סתיו
צילום: חביבה רוטשילד

החום המעיק כבר כמעט נעלם, פינה מקומו לרוח מנשבת קרירה, המעידה גם היא כי עת החצב הגיעה.

בתקופה שבה אנו חיים, מסתבר, החצב פורח באופן קבע בנשמה. אל נא תטעו, אין לי כלל טענות כלפי הפרח המדהים הזה, באמת. עבורי הוא מסמל את בואה של עונה חדשה, כמו גם את יופיו של הטבע. אך גם יותר מזה, הוא מזכיר בעדינות מה את רוח המאה העשרים ואחת.

אנו חיים בעולם שבו אפליקציות מצילות חיים בנגיעה אחת, עולם של התמצאות במרחב ללא צורך במפות מיושנות, שיח ושיג בוואטסאפ ואנחנו מסודרים.

נדרשת רק לחיצה קטנה, אין צורך במגע אנושי או בשיחה. המידע זורם, עדכני, נגיש לכל גיל ומצב ובכל רגע נתון.

בתי הקפה שוקקי חיים, אך שקטים יותר מתמיד. אפשר לשתות קפה הפוך ולהרגיש נפלא גם בלי לדבר עם היושב ממול.

ניתן לשחק, להזמין תור לרופא, לשלם חנייה; לפתוח את הארנק הווירטואלי מבלי לגעת במעות; להתעדכן אד הוק באינספור נושאים מבלי לצאת מהבית; לפגוש חברים מכל קצוות הגלובוס מבלי לעבור בדיקה ביטחונית בשדה התעופה ומבלי לעלות למטוס – והכול בשתיקה רועמת.

במאה הקודמת, המאה העשרים, שבה נולדתי אני, נהגנו לכתוב זה לזה אגרות ברכה לראש השנה, לקפוץ בחבל אחר הצהריים ולקנות חצי כיכר לחם שחור. הסתדרנו בלי זרעי פשתן ומלפפונים אורגניים.

אספנו אגורה לאגורה, האמנו שחבל על כל טיפה, ראינו את העולם בשחור לבן על גבי מסך מרצד של טלוויזיית פיילוט פשוטה.

הדואר היה משמעותי ונחוץ ולא בעיקרו זבל ופרסומות כמו היום, המצלמה שימשה לתיעוד טיולים ואירועים מיוחדים ולא להצצות צהובות, פולשניות, מעיקות.

אכן, זה הסתיו עכשיו, עם הענן.

אנחנו כנראה נמשיך לייבב, להתרפק על העבר, להתגעגע לשיר הרעות. עלינו להבין שכבר לא כל כך נהוג לשלוח אגרות ברכה ולברך זה את זה ב"שנה טובה", אלא שדי להסתפק בהודעה לקונית בתפוצה נרחבת מבלי, בעצם, לומר מילה, כי אין לנו כוח לדבר. נכון, לא כולם נוהגים כך, אך לרובנו, ובעיקר לצעירים, העולם הוא אוסף של אפליקציות.

לאט אבל בטוח, נבין את המחיר של פלאי הטכנולוגיה, את צבעוניותם המזויפת של החפיצים (גאדג'טים) המעטרים את חיינו, את תחושת הניכור והבדידות שהם מביאים לחיינו, את הזרות שבהקלדה העיוורת.

געגועים אינם דבר קל, כמו גם פרידות מתקופות שהיו ואינן עוד. אני מבקשת רק חיוך קטן, מילה טובה, שיחה קולחת. מאמינה שזה אפשרי.

זה הסתיו, כנראה, או אולי זו אני ילידת המאה הקודמת.

אני כבר מייחלת לבוא האביב.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

14 תגובות

    1. הי למ.

      אכן, זה מה שיפה בסתיו. לצד האפרוריות, ניתן לזכות בלא מעט ימים יפים ושמשיים.

  1. חביבה יקרה, קראתי בנרגשות כל מילה, הצלחת להעביר אלי את התחושות המדויקות שלך, הרגשתי שאני שם איתך ואם לא די במילים, אז הרי שהצילום הוסיף את המיימד הויזואלי. בהצלחה רבה, אייל אמיתי

    1. אייל יקר,
      מה יכולתי לבקש? מילים כדורבנות. זו כוחה של המילה, להעביר את מה שאנו מרגישים מתוך תקווה כי הקורא יתחבר ויזדהה.
      כנראה שהצלחתי. תודה.

  2. איך את יודעת תמיד לבטא את המחשבות שלי במדויק. עצוב לקרוא. הלואי שיהיה אחרת. למרות כל היתרונות , מתגעגעת לפעם… מקסים

    1. אורנה יקרה,
      שמחה שצלח בידי לבטא את מה שאת חושבת.
      אפשר להתרפק על העבר, אני בעד.
      קצת נוסטלגיה, מסייעת לחימום הלב,גם בימים קרים.

    1. ה. היקר/ה
      מאמינה שבכל אדם ישנה נשמה יתירה, אין זה משנה במה עיסוקו. שמחה שחידשת לך:)
      תודה רבה.

  3. את צודקת לגבי המגמה הכללית
    אבל לעצמך את יכולה לנהוג קצת אחרת

    1. ש. יקר.
      העולם משתנה וגם אנחנו. כנראה אין לנו מנוס, אלא מלהתאים עצמנו לטכנולוגיה המתקדמת.
      לצידה נותרו עוד חלקות אלהים קטנות שניתן לשמר, זה אכן בידינו!

    1. שלום לנ.
      אכן צרה צרורה. מאמינה שלא יזיק לשמור על הפרטיות, האינטימיות ומה שבאמת לא כל אחד צריך לדעת, גם לא מעניין אותו האמת.
      הוירטואלי הפך לויראלי….חבל.

  4. הנה את משתמשת בקידמה כדי להביע את הרהורייך על עולם שהיה ואיננו עוד.
    איפה היית יכולה להביא אותן לקהל רב כל כך של קוראים אלמלא אותה קידמה ?

    1. אכןהקידמה חושפת אותנו לעולם ומלואו ויש בה יתרונות רבים.
      לצידם, כמו בכל דבר ישנם חסרונות וזה בסדר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך