והרי כולנו בני פליטים

הנה דברים שיעוררו ודאי מורת רוח, ובעיקר את צדקנותם של תומכי חולות, סהרונים וגדרות תיל.

בחודשים האחרונים מתגבר זרם ההגירה של המוני פליטים מאפריקה ובעיקר מסוריה ומעיראק אל עבר מערב אירופה. התמונות והעובדות שמאחוריהן מציירות מציאות עגומה של מאות אלפי בני אדם הנסים על חייהם, של ילדים שבינם ובין רעב וצמא מפרידים בקבוק מים מינרליים וקופסת שימורים, פליטים שאם לא יגיעו למקלט בטוח בתוך חודשיים ימותו בקור בדרכים הקפואות של החורף באירופה.

מדובר בפליטי חרב שמצילים את עצמם. אין להם מטרה פוליטית או אג'נדה חברתית מעבר לרצון הפשוט לחיות ולהציל את משפחותיהם. ממשלות אירופה מגלות, באופן מפתיע, קו מוסרי שנדמה היה שנעלם מזמן מהשדה המדיני-פוליטי. מנהיגי אירופה מסכנים את הפופולריות שלהם ואת מעמדם כמנהיגי מדינות בשל החלטתם לקלוט את הפליטים, לתת להם מחסה ולקיים אותם בשטח מדינותיהם עד ירווח לילדים לנשים ולגברים הזועקים: "תנו לנו לחיות". הציבור באירופה ממשיך לשמור על סולידריות עם הפליטים ונמנע בינתיים מלדחוק במנהיגיו לשנות את מדיניות הדלתות הפתוחות, זאת למרות הנטל הכספי והחברתי שגובה ועוד יגבה גל הגירה ענק זה.

המראות של אנשי חיל הים האיטלקי והיווני המצילים אלפי פליטים בלב ים, של הפגנות התמיכה במתן מחסה לפליטים באוסטריה, של מאבקי המשטרה הגרמנית בניאו-נאצים המתנגדים לקליטת פליטים, של אלפי מתנדבים הבונים מחסות ומעניקים עזרה ראשונה לפליטים בשבדיה – כל המראות הללו מפיחים מחדש זיק של תקווה ואמונה בטוב ליבו של האדם המודרני, האגואיסט, זיק שכבר כמעט כבה.

מעניין לתהות בנוגע להלך הרוח הישראלי נוכח המתרחש. הרי אנו כולנו צאצאים של מעפילי אקסודוס וסטרומה, בניהם של פליטי מזרח אירופה, של הספינה אגוז ובה פליטי מרוקו, של פליטי עיראק שהובאו מבגדד במטוסי חברת ניר איסט במבצע עזרא ונחמיה.

הישראלים מביעים ציניות ודאגה נוכח היות הפליטים חבורת הונים, ברברים, מהרסי אירופה במכוון. המטייל הישראלי מביע חשש אמתי שמא רחובות הבירות האהובות עליו ייטמאו תחת מדרסי המוסלמים מהמזרח הקרוב והשחורים מדרום הסהרה, שמא חס וחלילה יפסעו ילדים מקורזלי שיער על מדרכות שאנז אליזה ונשים עיראקיות ישוטטו במרכולים של מינכן.

היכן החמלה והצער או לפחות האמפתיה לאחר? משקיף לו הישראלי, מכורסתו בסלון הממוזג, בסירות המתהפכות על יושביהן מול האיים היוונים שטופי השמש, וחושש לחופשת הקיץ הבאה שלו. הלך רוח זה משתלב היטב באדישות ובשנאה שמפגינה הנהגת המדינה כלפי עשרות אלפי הפליטים שטרם גורשו ממדינת היהודים, ושרק בית משפט עליון אחד מצליח להגן על קיומם במדינת צאצאי הפליטים שלנו.

"גילוי נאות" – הכותב הוא בן למעפילים מאוניית ההעפלה "מולדת", שגורשו לקפריסין בשנת 1947.