שעותיו היפות של מנחם בגין

שיעור במנהיגות – לתשומת לב ראש הממשלה נתניהו
תמונה של בגין
מנחם בגין ז"ל צילום: MSGT DENHAM he.wikipedia.org

לא מזמן חל יום הולדתו ה-102 של ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, מנחם בגין ז"ל. בגין נולד בעיר ברסט ליטובסק בבלרוס, ביום 16 באוגוסט 1913. הוא נבחר להיות ראש ממשלת ישראל בבחירות שהתקיימו ב-13 במאי 1977, בהיותו בן 64, אחרי כהונה ממושכת באופוזיציה שנמשכה 29 שנים.

ניצחונו בבחירות של הגוש הפוליטי הימני שבגין עמד בראשו לא היה מובטח כלל ועיקר. זכור לחלקנו "מר טלוויזיה", קריין החדשות של הטלוויזיה הממלכתית חיים יבין, מכריז במבע דרמטי: "רבותיי, מהפך". שתי מילים קצרות אלו סימנו תום תקופה פוליטית אחת ותחילתה של תקופה פוליטית חדשה, שנפתחה בתבוסה מבישה של המערך.

המרכז החדש של המערך הוקם בשלהי העשור השביעי של המאה ה-20. את המערך ייסדו שלוש מפלגות סוציאליסטיות: מפא"י, שקיבלה 58% מהייצוג הפוליטי במרכז החדש, ומפלגות אחדות העבודה ורפ"י, שכל אחת מהן קיבלה 21%. כוחו המוסרי והאלקטוראלי של המערך התכווץ באופן משמעותי כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים. אמנם בבחירות שנערכו בישראל בדצמבר 1973 הצליח המערך, עדיין בראשות גולדה מאיר, להישאר בשלטון לעוד קדנציה, אך זו לא הושלמה בסופו של דבר.

על רקע פרשיות שחיתות מהחמורות ביותר שידעה מדינת ישראל עד אז (אשר ידלין, אברהם עופר) הובס המערך בבחירות הכלליות שנערכו במאי 1977. כתוצאה מתבוסה זו הפך מנהיג הגוש הפוליטי השני בגודלו לראש ממשלה בישראל, הגם שבאותה עת הוא כבר לא היה בקו הבריאות הטובה כנדרש ממנהיג של מדינה בעייתית כמדינת ישראל.

מאליה מתבקשת השוואה בין איכות מנהיגותו של מנחם בגין לבין איכות מנהיגותו של בנימין נתניהו כיום. ראשית בשל השתייכותם לאותו מחנה אידאולוגי בחברה היהודית בישראל. שנית בשל הדילמות, שאין להקל ראש בחשיבותן, שעמדו בפני בגין אז ועומדות בפני נתניהו כיום. שלישית בשל סגנון המנהיגות והיושרה האישית שבה ניחן כל אחד משני המנהיגים הללו.

בתחום סגנון המנהיגות והיושרה האישית ההבדלים בין בגין לנתניהו מפורסמים למדי. גם הדילמות שעמן חייב ראש ממשלה ישראלי להתמודד לא השתנו מהותית מתקופת מנהיגותו של בגין לתקופת מנהיגותו של נתניהו. אפילו דילמת הגרעין דומה למדי: אז היה הגרעין עיראקי והיום הוא איראני. אולם ההבדל העצום בכושר וביכולת להנהיג ולקבל החלטות בין מנחם בגין לבין בנימין נתניהו הוא רחב מיני ים.

אין כל רבותא בימים אלו להוסיף ולכתוב על בנימין נתניהו. בעת הזו נכתבים הררי מילים עליו ועל סביבתו הקרובה. אך ראוי להיזכר במנחם בגין, לא רק בשל יום הולדתו שחל לאחרונה, אלא גם ובעיקר בשל האינוולידיות של ראש ממשלת ישראל הנוכחי בתחום קבלת ההחלטות. אולי מהתרפקות זו על יכולת המנהיגות של בגין ייקח נתניהו דוגמה וילמד.

מכאן ואילך אין בכוונתי לעסוק ברוחב, בעומק או ברקע האידאולוגי של איכות מנהיגותו של בגין, אלא רק בתחום אחד: ביכולתו לקבל החלטות גורליות שתוצאותיהן עשויות להיחשב כהיסטוריות. להערכתי בשבע הזדמנויות היסטוריות לפחות מנחם בגין "עשה" החלטות כאלו. אמנה אותן, לפי הבנתי, לפי סדר חשיבותן:

  1. הפצצת הכור הגרעיני בעיראק.
  2. כניעת אצ"ל בפרשת אלטלנה.
  3. ההצטרפות לממשלת הליכוד הלאומי הראשונה.
  4. היציאה למלחמת שלום הגליל.
  5. הקמת גוש חרות ליברלים – גח"ל.
  6. כניסת סיעת תכלת לבן להסתדרות העובדים הכללית.
  7. חתימת הסכם השלום עם מצרים.

הפצצת הכור הגרעיני בעיראק: מלחמת העולם השנייה הסתיימה באבחה חדה מיד אחרי הטלת שתי פצצות אטום פרימיטיביות על יפן. באירופה המלחמה הסתיימה עוד קודם. חיית הטרף הנאצית נכנעה ללא תנאי. בנות הברית נכנסו למחנות ההשמדה והזדעזעו עד היסוד. אך במזרח, יפן המשיכה ללחום. הקאמיקאזים היפנים הכו בצי האמריקני, הטביעו 27 ספינות וקטלו כ-5000 ימאים אמריקניים. האמריקנים חששו שהיפנים מסוגלים להמשיך בלחימה עוד שנים רבות. לפיכך החליט הנשיא טרומן, שעם מותו הפתאומי של הנשיא רוזוולט מצא את עצמו יושב על כס הנשיאות, להטיל שתי פצצות אטום על יפן. בהחלטה זו שינה הנשיא טרומן את פני ההיסטוריה העולמית.

לא קשה להעריך מה היה עלול לקרות במזרח התיכון, באירופה ואף בעולם כולו אם בידי עיראק הייתה פצצה אטומית. מנחם בגין הוא שקיבל את ההחלטה להשמיד את הכור העיראקי, בניגוד לדעתם של רבים וטובים, כולל מכובדנו שמעון פרס. ללא ספק, זו הייתה שעתו הגדולה ביותר.

כניעת אצ"ל בפרשת אלטלנה: עם הסתלקות הבריטים מארץ ישראל והורדת הדגל הבריטי האחרון בנמל חיפה ביום 15 במאי 1948, היה היישוב היהודי מפוצל, אמנם לא באופן סימטרי. התנהל כאן פולמוס פוליטי ללא קץ. מלחמת אחים בין היהודים, במקרה שהייתה פורצת כאן, הייתה יכולה להיות לא פחות מקטסטרופה.

ארגון האצ"ל, שמנחם בגין עמד בראשו, ארגן עוד לפני הכרזת המדינה אניית נשק, וזו הגיעה ארצה אחרי שהבריטים כבר עזבו. נוצר עימות בין הנהגת המדינה, שכבר קמה, לבין האצ"ל, והייתה סכנה ממשית שתפרוץ כאן מלחמת אחים. "התותח הקדוש" כבר ירה, 16 מאנשי האצ"ל ושלושה מחיילי צה"ל כבר נהרגו בעימות שהחל להתפתח. מנחם בגין הוא שקיבל, בדם לבו, את ההחלטה, ופקד על חייליו: הניחו את נשקכם, לא תהיה מלחמת אחים. הדעת נותנת שבגין הבין שבמסגרת יחסי הכוחות בין האצ"ל לפלמ"ח – שהפך לצה"ל, לאצ"ל לא היה סיכוי. מכל מקום הוא נתן את ההוראה להיכנע. גם זו הייתה אחת משעותיו הגדולות ביותר.

ההצטרפות לממשלת הליכוד הלאומי הראשונה: ערב מלחמת ששת הימים הייתה ישראל במצב אנוש: מיתון כלכלי חריף, אבטלה, מתחים פוליטיים בכנסת ובממשלה, מורל לאומי בשפל המדרגה (נפוצה האמרה: האחרון שיוצא בלוד – שלא ישכח לכבות את האור) וכיוצא באלו. במצב זה נתפס ראש הממשלה אשכול, אשר על פי הדגם הבן-גוריוני כיהן גם כשר ביטחון, ב"נאום הגמגומים" שלו. כתוצאה מכך גברה בארץ אווירת הנכאים.

צבא המילואים כבר היה מגויס בהמתנה. נשיא מצרים נאצר סילק את כוח האו"ם מסיני והכניס במקומו צבא מצרי אדיר. בישראל – אף אחד לא מחליט. נוצר לחץ ציבורי לצרף את משה דיין, איש רפ"י, לממשלה כשר ביטחון. אולם זקני מפא"י התנגדו. להם היו חשבונות קטנוניים אחרים. דווקא ראש האופוזיציה מנחם בגין הוא שהלך אצל אשכול ושכנע אותו להקים ממשלת ליכוד לאומי ולמנות את דיין לשר ביטחון. בגין הבטיח לאשכול תמיכה פרלמנטרית למהלך הזה וכך היה. דיין מונה לשר ביטחון ובגין הפך לשר בלי תיק בממשלת הליכוד הלאומי. ממשלה זו התעשתה, ובגיבוי של בגין החליטה לצאת למלחמה – והיתר כתוב בספרי ההיסטוריה. גם זו בוודאי הייתה אחת משעותיו הגדולות של מנחם בגין.

היציאה למלחמת שלום הגליל: המתנגדים למלחמת שלום הגליל קראו לה "מלחמת יש ברירה" – וזהו שקר וכזב. צה"ל יצא למלחמת שלום הגליל כדי לפרק את מדינת הטרור שהקים רב-המרצחים ערפאת בדרום לבנון. אש"פ כבר היה מאורגן שם בגדודים ובחטיבות. ברשותם היו כלי נשק מסוגים שונים שכללו תותחים, טילים, שריוניות ומערכות קשר ואלקטרוניקה, וכן מחסני תחמושת וחומרי חבלה, מפקדות אזוריות ומפקדה ראשית בבירות.

יישובי הצפון הוטרדו כמעשה של יום-יום וקריית שמונה אף החלה להתרוקן מתושביה. גם במעלות ובנהרייה החל להתהוות תהליך של נטישת תושבים. אלו שנשארו "התרגלו" לישון במקלטים. נוצרה סכנה של זליגת המצב הביטחוני מלבנון אל ערביי הגליל. לפיכך נוצר צורך חיוני וחשוב לבלום את התהליך ההרסני הזה.

מתוך ראיית המציאות קיבל מנחם בגין את ההחלטה לצאת ל"מלחמת שלום הגליל". המלחמה שחיסלה את הטרור של אש"פ בלבנון. אש"פ סולק בבושת פנים לטוניס. קל מאד לשער מה עתיד היה לקרות אלמלא קיבל מנחם בגין החלטה זו. אין ספק שבסופו של דבר אש"פ היה משתלט מדרום לבנון על כל המדינה. גם ההחלטה לחסל את מדינת הטרור האש"פיסטית הייתה אחת משעותיו הגדולות של מנחם בגין.

הקמת גוש חירות-ליברלים – גח"ל: בעשרים שנותיה הראשונות נשלטה מדינת ישראל בידי קבוצת מנהיגי מפא"י אשר הגיעו לשלטון בהסתדרות הציונית בשנת 1933. מפא"י ומנהיגה דוד בן גוריון ידעו לתחזק את הקואליציות עם הציונים הכלליים והדתיים הלאומיים במשך עשרות שנים, החל משנות השלושים של המאה העשרים עד 1977. בגין ומפלגת חרות, אשר בראשה עמד, היו באופוזיציה בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה.

בגין השכיל והסכים ליצור את גח"ל, גוש פוליטי של מפלגתו חרות עם המפלגה הליברלית "הציונים הכלליים", ולעמוד בראשו. בכך הוא העצים את כוחו הפרלמנטרי. הוא ידע להתעלות מעל לחילוקי דעות בכל התחומים, כולל בתחום האידאולוגי, בין חרות לבין הליברלים. הקמת גח"ל הייתה הצעד הממשי הראשון שעשה בגין כדי להתגבר על ההגמוניה השלטונית של מפא"י. בכך יצר בגין, בסופו של דבר, מצב פוליטי שהביאו לראשות הממשלה. אכן, זו הייתה עוד אחת משעותיו הגדולות ביותר.

כניסת סיעת תכלת לבן להסתדרות העובדים הכללית: ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל הייתה כמעט הכול. מדינה בתוך מדינה. היא הייתה הקיבוצים והמושבים. היא הייתה בנק הפועלים, הסנה, כור, סולל בונה, שיכון עובדים ועוד. היא הייתה גם בית האיגודים המקצועיים של העובדים וגם גדול המעסיקים. היא שלטה בספורט ובתרבות הכתובה. סדר היום במדינה נקבע במידה רבה מאוד על פיה. בן גוריון נבחר ליו"ר ההנהלה הציונית מתוך כס מזכ"ל ההסתדרות. לעומתה, הגוף המקביל של היריבים הפוליטיים, הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל), היה בטל בשישים.

נוצר ויכוח נוקב בתוך הסתדרות העובדים הלאומית, שחבריה השתייכו למפלגת חרות של בגין, אם להצטרף להסתדרות הכללית ובכך בעצם להתחסל כגוף עצמאי, או להישאר מחוץ להסתדרות הכללית ובכך להיות נידונים לאופוזיציה מתמדת. בגין הכריע בסופו של דבר בעד הצטרפות להסתדרות, כנגד דעתם של רבים וטובים שהלכו עמו במדבר הפוליטי במשך שנים רבות. ההצטרפות והקמת סיעת תכלת לבן בהסתדרות חיזקה את מפלגתו של בגין והיוותה עוד נדבך חשוב בשלבי עלייתו של בגין לשלטון.

חתימת הסכם השלום עם מצרים: קרוב לוודאי שרבים מאוד חושבים כי עשיית הסכם השלום עם מצרים של סאדאת היא הישגו הגדול ביותר של מנחם בגין. אכן זה היה הישג יוצא דופן בממדים היסטוריים, והוא הביא לישראל שקט בגבולה הדרומי במשך כשלושים ושש שנים. ההסכם עומד במבחן עד היום והישגו הגדול של בגין, באשר להסכם זה, היה ביכולתו לשנות את דעתו ולהחליט בעד ההסכם. בכך הוא הביא לשינוי משמעותי במצבה הביטחוני של ישראל. אולם אף שבתודעת הציבור ההסכם רשום על שמו, עצם עשיית השלום עם מצרים אינו הישגו של בגין – הוא היה שותף לחתימתו בלבד.

הסכם השלום עם מצרים נולד למעשה בשיחות הק"מ ה-101, אחרי שצה"ל הביס את הצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים. צה"ל חצה את תעלת סואץ, לכד ארמייה מצרית שלמה והקים מפקדה קדמית על ג'בל עאתקה שהייתה לה היכולת לשלוט באמצעים אלקטרוניים על אזור קהיר והמרחב האווירי שלה. המצרים הפנימו את גודל מפלתם וחתמו עם ישראל על "הסכם הפרדת כוחות" (הסכם יריב-גאמאסי), והסכם זה, גם בפרספקטיבה היסטורית בעת הזו, סיים את עידן המלחמות עם ישראל. מצרים הייתה מובסת, מותשת ועמוסה בנפגעים. מנהיגיה איבדו את החשק להילחם בישראל שוב ושוב.

אחרי הסכם הפרדת הכוחות הראשון נמשכו המגעים בין שני הצדדים במשך כהונת ממשלת רבין הראשונה. כאשר חל המהפך ב-1977 ובגין הקים את ממשלתו הראשונה, הוא הזמין את משה דיין, יריבו הפוליטי, לשמש כשר החוץ בממשלתו. בגין העריץ את דיין עוד מתקופת היותו רמטכ"ל. בכלל לבגין היה יחס אוהד במיוחד ללובשי מדים. דיין, שהיה בסוד המגעים עם מצרים, נבחר על ידי בגין להמשיך את המגעים עם מצרים.

יחד עם גיסו עזר ויצמן, שהתמנה על ידי בגין לתפקיד שר הביטחון בתחילת דרכה של ממשלתו הראשונה, משך דיין את מנחם בגין אל תוך תהליך עשיית השלום – והסוף ידוע. לזכותו של בגין ייאמר כי בחושיו החדים הוא קלט את גודל השעה וידע להחליט על פשרות, ואלו הביאו בסופו של דבר את סאדאת לכנסת בירושלים. זו הייתה בוודאות אחת משעותיו הגדולות של בגין. האיש שהביע בעל פה עמדות קיצוניות – אבל ברגעי האמת ידע להתגמש ולהחליט.

כיום לא נמצאים במקומותינו מנהיגים בעלי שיעור קומה מסוג זה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

2 תגובות

    1. מדובר על "שעותיו היפות". אכן היו כאלה. ללא ספק היו גם "שעות לא יפות". זה נושא למאמר אחר ואולי אף ארוך יותר. גל אתה מוזמן לכתוב על כך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך